בג"צ: שב"ס חייב לתת טיפולי שיניים ליניב זגורי וכל האסירים

הסוגייה הכואבת הגיעה לאחרונה לפתחו של בית-המשפט העליון, בדמות בקשת רשות ערעור של שירות בתי-הסוהר. זאת לאחר שבערכאת המחוזי נקבע, כי יש להתיר לאסירים לעבור טיפולי שיניים באופן פרטי. למעשה, פסיקת בג"צ פתחה פתח לכלל האסירים שיזדקקו לטיפולי שיניים בעתיד, אך היא התבססה על המקרים האישיים של שני אסירים; יניב זגורי ומוחמד טברי, שסירבו להתייאש ודרשו את מימוש זכותם לקבלת הטיפול הרפואי הראוי בעיניהם.

בשירות התנגדו לאורך כל הדרך לעניין ואף טענו, כי אין מדובר בצעד שיתרום לטובתו הרפואית של האסיר המבקש. כמו-כן, התקשו בשב"ס להבין מדוע מסרבים האסירים לקבל טיפולים במרפאות השיניים הפועלות בבתי-הכלא, המבוססים על תוכנית חליפית שהציג השירות בבית-המשפט.
לאחר בחינת הטענות החליטו כאמור שופטי העליון כי יש להתיר את פסיקת המחוזי על כנה.

ראשית ההליך המשפטי בשלהי שנת 2018, אז החל האסיר טברי לנהל הליכים משפטיים שונים עקב כאבי-שיניים מהם סבל. באמצעות עורכי-הדין אורי בן-נתן, מעיין שמחון וכמאל דבאח, ביקש בין היתר טברי שיותר לו להיבדק ולקבל טיפולי שיניים על-ידי רופא פרטי מטעמו.

ביוני אשתקד, לאחר שהגיש עתירת אסיר בנושא, קבע בית-המשפט כי יש לאפשר לרופאים מטעמו של טברי לבדוק אותו, בכפוף לנוהלי שב"ס. האחרון נבדק על ידי שלושה מומחים ובסופן של הבדיקות, ניתנה לו תוכנית טיפולים, שנדחתה על- ידי שב"ס. עקב-כך הגיש טברי עתירה נוספת בספטמבר אשתקד, בדרישה לאמץ את תוכנית הטיפולים שהוצעה לו. שב"ס סירב לקבל זאת והציע טיפול שמרני אחר, בהתבסס על חוות דעת בית-חולים סורוקה.

גם במקרה של זגורי, המיוצג באמצעות עורכי הדין שני מורן ומוטי אזולאי, רוח הדברים הייתה זהה. זגורי ביקש גם הוא לקבל טיפול שיניים מרופא פרטי ובעקבות פסק-דין שניתן בעניינו באוגוסט שנה שעברה, הוא נבדק על-ידי מומחה שהמליץ על טיפול נרחב. אלא שכאמור, גם במקרה זה סירב שב"ס לאשר את בקשת האסיר לקבלת הטיפול. זגורי הגיש עתירה נוספת אך גם הפעם, סירבו בשב"ס לאפשר את קיום הטיפולים המדוברים במרפאות של השירות.

לאחר קבלת חוות דעת נוספות, בתחילת נובמבר אשתקד, הורה בית-המשפט המחוזי לשב"ס לאפשר לשני האסירים, טברי וזגורי, לקבל טיפול השיניים הפרטי המבוקש על ידם.

השופט שלמה פרידלנדר קבע, כי להתיר לאסיר לקבל טיפול רפואי בהתאם לעצת רופאיו הפרטיים, על חשבונו, בכפוף להסדרה מטעם שב"ס הנוגעת לשיקולים של שמירה על ביטחון והבטחת הזמינות הטיפולית לכלל האסירים. כמו-כן סקר בית-המשפט המחוזי את השיקולים השונים שהובאו על ידי שב"ס לדחיית בקשות המשיבים, ולא מצא בהם משום הצדקה.

תחילה, דחה בית-המשפט את הטענה כי קיים חשש לפגיעה בשוויון בין האסירים, בהינתן שרבים אחרים אינם בעלי אמצעים למימון הטיפול הרפואי המבוקש. עוד ציין בית-המשפט, כי ספק אם ניתן לפגוע באוטונומיה הרפואית של אסיר, על-ידי שלילת טיפול רפואי שבו הוא חפץ, בשל היעדר יכולת כלכלית של אסירים אחרים. נוסף על-כך, דחה בית המשפט את טיעון שב"ס לפיו בקשות האסירים נדחו מהטעם שהטיפול המבוקש, אינו לטובתם הרפואית.

כמו-כן, התייחס בית-המשפט לחשש שב"ס מהצפת בקשות דומות של אסירים נוספים, דבר שעלול לפגוע בזמינות הטיפולית לכלל האסירים. זאת בהינתן שאלו הפרטיים מתבצעים בין כותלי בית-הסוהר ובאמצעות מתקני שב"ס. לטענת בית- המשפט המחוזי, מדובר בחשש ערטילאי ולא הובאו נתונים קונקרטיים העשויים להצדיק את דחיית בקשות האסירים מטעם זה.

בשלב זה הגיש שב"ס בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון. בשירות טענו כי הפסיקות של המחוזי מהווים התערבות בשיקול הדעת המקצועי המוקנה לו, באופן שמעניק עדיפות מובנית לרצונו הבלעדי של האסיר. זאת בניגוד להלכה הפסוקה הקובעת, כי בידי שב"ס נתון שיקול דעת רחב בכל הנוגע לטיפול רפואי באסירים, ובכלל זה העדפת טיפול הניתן על-ידי שב"ס על פני טיפול פרטי. עוד נטען בערר, כי בית-המשפט המחוזי התעלם הלכה למעשה מהשלכות הרוחב של הפסיקות. שב"ס גם הביע את חששו, כי קביעותיו של בית-המשפט עלולות להתפרש כקוראות תיגר על סמכותו ושיקול דעתו.

מנגד, טענו טברי וזגורי בתשובתם לעליון כי פסקי-הדין עוסקים בעניינם הספציפי, ואינם מעלים כל שאלה עקרונית. מעבר לכך, טענו השניים כי הם סומכים את ידם על פסיקת בית-המשפט בעניינם ועל נימוקיו, תוך שהודגש כי סבירותו של הטיפול הפרטי שהוצע להם בשב"ס אינה עומדת על הפרק.

שופטי העליון; יצחק עמית, ענת ברון ודוד מינץ, דחו כאמור את בקשות רשות הערעור, בנימוק כי נוטה הכף לטובת זכותם של האסירים, כפי שקבע המחוזי (6 בינואר).
שופטי העליון קבעו, כי לא מצאו צידוק קונקרטי באחת מהטענות שבפי שב"ס, הן מבחינת ההליכים בבית-המשפט המחוזי והן בבקשות שהוגשו להם.
"ההחלטות המנהליות של שב"ס כפופות לביקורת שיפוטית על חוקתיותן", אמרה השופטת ברון. "בנסיבות הפרטניות של האסירים מצאתי כי ההחלטות בעניינם, חרף היותן מבוססות על שיקול דעת רפואי של ראש ענף רפואת שיניים – אינן סבירות".

עוד הדגישו שופטי העליון, כי ההכרעה בעניינם של האסירים נובעת מזכותו של האסיר לאוטונומיה על הטיפול הרפואי הנעשה בגופו, בכפוף לאיזון הראוי בנסיבות העניין.
"החלטותיו המנהליות של שב"ס, שלא לאפשר למשיבים לקבל טיפול רפואי פרטי כמבוקשם ובכפוף לנוהל המאפשר זאת, מחייבות אותם למעשה לקבל את הטיפול הרפואי המוצע על ידי שב"ס על-אף שהם אינם חפצים בו, לנוכח מצבם הרפואי החמור והכאבים שהם סובלים ובהינתן חוות הדעת הרפואיות הפרטיות התומכות בעמדתם", הוסיפה השופטת ברון. "אינני רואה הצדקה לשלול מהמשיבים את הטיפול המבוקש תוך פגיעה בזכותם לאוטונומיה רפואית, רק משום שעמדת רע"ן רפואת שיניים בשב"ס היא שונה מעמדת המומחים מטעמם".

בסיום ההחלטה ציינה השופטת בראון כי לא מופעל בשב"ס שיקול דעת פרטני בכל אחת מהבקשות לביצוע, שתלים שמובאות לאישורו. לדבריה: "דחייה גורפת של בקשות מעין אלה, רק משום שקיימת אלטרנטיבה אחרת המוצעת על ידי שב"ס, מייתרת את הוראות הנוהל העוסקות בטיפולי שיניים פרטיים, ומותירות אותן כ'אות מתה'."