הלינץ'

כל שופט רשאי למרחב של שיקול דעת בכפוף להוראות החוק מתחם הענישה וכדומה, אבל גם אם יהיה המקצועי ביותר הוא עלול לשגות. כל השופטים, כולל שופטי בית משפט העליון הנכבדים, הינם בני אנוש שאינם חפים מטעויות.

מכאן ועד העליהום התקשורתי בימים האחרונים כנגד מספר שופטים, המרחק הוא עצום, ועוד יותר מכך מסוכן. למרבה הצער, מצאנו את עצמנו צופים בעמודים הראשונים של העיתון "ידיעות אחרונות" בתמונותיהם של מספר שופטים "שחטאו" בכך שקיבלו החלטות שיפוטיות שלא נשאו חן בעיני עורכי העיתון, ופרשניו, וככל הנראה גם בעיני התביעה.

נזכרתי, כיצד פרסומים מגמתיים שכאלה הביאו לפני שנים לפרישתו מכס השיפוט של כבוד השופט שלי טימן, אב בית דין בתיקי פשע חמור בבית המשפט המחוזי בתל אביב, שופט מקצועי, יעיל, הגון ונעים הליכות.

כבוד השופטים עודד מורנו ומירב גרינברג למשל, הינם שופטים המוכרים היטב למדינה, הם צמחו מתוך מערכת התביעה המשטרתית והסנגוריה הציבורית, והינם מהשופטים היותר ראויים שבמערכת המשפט. התברכנו בהם. עסקינן בשופטים חרוצים, מקצועיים מאוד, בקיאים בחוק ובפסיקה, בעלי מזג שיפוט מצוין אשר פוסקים בכל מקרה לגופו על פי נסיבותיו האינדיבידואליות.
כידוע, במשפט הישראלי יש למעלה מ-90 אחוז הרשעות במשפטים פליליים. ואכן, רוב השופטים במערכת הינם בעלי גישה תביעתית וקטגוריאלית מחמירה (הן בענישה והן בשאלות מעצר ומאסר), ורובם המכריע אף שימשו כתובעים וכפרקליטים.

זכור לי היטב היום בו עזבתי את תפקידי כפרקליט בפרקליטות מחוז תל אביב והפכתי לסניגור פרטי. לא האמנתי, אבל אותם שופטים שהתייחסו אלי בכבוד ובהערכה עת שימשתי כתובע הביטו בי אחרת ("כאויב המערכת") עת עברתי צד כסניגור שתפקידו לסייע לבית המשפט לעשות צדק תוך שמירה על הליך הוגן, הקפדה על זכויות חוקתיות של חשודים ונאשמים סיוע בשיקומם באופן המשרת את האינטרס הציבורי ומניעת הרשעות שווא, חלילה.

מתקפות מהסוג בו חזינו השבוע בגנות מספר שופטים על עצם שיקול הדעת שלהם עלולות לגרום נזק קשה ובל יתואר למערכת המשפט. מצופה משופט לפסוק ולהחליט בכל מקרה לגופו, על פי החוק והפסיקה. כעת נוצר חשש מובהק ששופט יחשוש מלשחרר חשוד ו/או נאשם ממעצרו כאשר ראוי לעשות כן, פן תתנוסס תמונתו על עמוד ראשי של עיתון גדול וכוחני. כנ"ל, יעדיף שופט, חלילה, מלהחמיר בענישה של נאשם כדי לרצות גורמים כאלה ואחרים. שופט שמושפע מפרסומים מהסוג זה גם לא ייתן קדימות במקרים המתאימים לשיקום משמעותי שעבר אותו נאשם ו/או לנסיבות אינדיבידואליות אחרות – מצב רפואי קשה, תרומה למדינה, מצב כלכלי קשה שגרם למעידה ועוד.

כבר היום אנו מצויים במדרון חלקלק בו שופט ממתין קרוב לחודשיים לתסקיר מעצר בטרם יקבל החלטה אם לשחרר נאשם ממעצרו, גם כאשר מדובר בעבירה לכאורה קלה וכאשר לשופט יש כלים לבחון את חלופת המעצר באולם בית המשפט ולהתרשם ממנה. התביעה רשאית, כמובן, לעמוד על טיבה של חלופת המעצר על מנת לקבל החלטה מושכלת, ואף להתנגד, ואפילו שומו שמיים, לערער עליה.

חלילה לנו כחברה וכמערכת משפט שכל שופטיה יהיו עשויים מקשה אחת, יקבלו החלטות רק על מנת לרצות, עיתונאים, פוליטיקאים ושאר מוליכי דעה בעלי עניין, ולא יילכו על פי צו מצפונם ושיקולם השיפוטי המקצועי.