יפה (שם בדוי) היתה אישה בשנות השלושים המאוחרות לחייה, נאה, רזה, פאה על ראשה, אישה דתיה.
בעלה משה (שם בדוי) היה שוחט, אחד מהמכובדים והמוכרים באזור מגוריו, שעסק כל חייו בלימוד תורה ושחיטה. מידי פעם היה טס לארצות הברית לבצע שחיטות כשרות לבית חב"ד בניו יורק.
לזוג שלושה ילדים קטנים. לאחרונה בנסיעותיו של משה לארה"ב, יפה היתה מביאה את הילדים לגיסתה, אחות של משה, שתשגיח עליהם משעות הערב עד השעות המאוחרות של הלילה, דבר שהיה תמוה ומוזר בעיני הגיסה, ששאלה את עצמה: "מה יש לאישה נשואה ועוד דתיה לעשות בשעות הערב והלילה כשבעלה בחו"ל?".
למרות שיפה תירצה זאת בכך שהיא הולכת ללימודי תורה, הגיסה החליטה שבפעם הבאה שמשה יטוס – היא תפנה לחברת חקירות שיבצעו מעקב אחריה.
הגיסה פנתה אלינו, לחברת "סרדל שטרית חקירות פוליגרף ואקדמיה בע"מ", וביקשה את עזרתנו. היא סיפרה לנו מדוע היא חושדת בגיסתה וביקשה מעקב אחר יפה כשאחיה משה יימצא בחו"ל. סגרנו שנעקוב אחר יפה משעות הערב, ושתודיע לנו יומיים לפני שמשה טס.
כעבור שבוע התקשרה הגיסה ואמרה לנו שמשה טס בעוד יומיים. נערכנו למעקב וכעבור יומיים בשעות הערב התחלנו מעקב אחר יפה בשכונה דתית יוקרתית במרכז הארץ. בשעה שבע יפה יצאה מביתה עם שלושת ילדיה. הם נכנסו לרכב ונסעו לעיר סמוכה ועצרו ליד ביתה של הגיסה, כשאנחנו נוסעים אחריה ומתעדים את העלייה של הילדים והורדתם אצל הגיסה.
כעבור כרבע שעה אצל הגיסה, יפה יצאה בגפה, עלתה לרכבה ונסעה עד אחד המחלפים באזור המרכז. היא עצרה בחניה, ירדה מהרכב ועלתה לרכב אחר שהמתין במקום ובתוכו גבר בשנות השלושים לחייו. היא התיישבה בכיסא הסמוך לנהג. השניים התנהגו כרגיל. חשבנו שמדובר בפגישה עסקית וכדומה, אבל כמובן שעקבנו אחריה ותיעדנו את כל האירוע. היינו קצת סקפטיים, בכל זאת… אישה דתיה ונשואה.
השניים החלו בנסיעה לכיוון אזור השרון. הם פנו לכיוון חוף הים ועצרו בחניה גדולה באזור החוף. אנחנו אחריהם, לכיוון חוף הים. הפעם, ידעתי שזה יגיע. גלשנו אחריהם, במרחק, בזהירות. הם החנו את הרכב במקום מבודד, היה חושך, האורות של הרכב כבו, היה די שומם. לא חנו כלי רכב נוספים בחניה. לכן לא היה סביר שנתקרב אליהם.
פרקנו מהרכב, לקחנו את המצלמות המשוכללות שלנו, מהסוג שבלחיצת כפתור הופכות חושך לכמעט אור יום. התחלנו לעשות איגוף, התחלנו לשפר לכיוון הרכב שלהם, מכיוון שלא יחשבו עליו, מול הרכב, בחזית שלו. אמנם היו גבעות חול, אבל התכווננו להשתמש בדיוק באותן גבעות בשביל לצלם. התקרבנו, נשכבנו על הגבעה האחרונה שמעל לרכבם, וזחלנו לאט לאט לפסגה שלה. הצצנו וראינו. חייכתי, הם השכיבו את הכיסאות, התמזמזו והתפשטו… היינו בדיוק מעליהם, פתחנו את המצלמה, הרמנו רק את היד ולחצנו על הקלטה.
עכשיו רק המצלמה היתה למעלה, המסך הפתוח שלה כוון אליי, נמוך יותר. כך יכולתי לכוון את המצלמה, את הזום, ולראות מה מעשיהם. הם התמזמזו. הבחור הדתי הפשיט את את יפה, בשלב מסוים משך אותה לכיסא שלו, היא היתה מעליו, הוא הרים לה את החצאית למעלה ו… הופ, בואו נעצור פה. נאמר רק שהיה "משגל"… אומנם קצר, כנראה שהגיע לפורקן מהר.
אחר כך הם יצאו מהרכב, הסתדרו, לבשו את הבגדים, אז הורדנו מעט את המצלמה, אבל בכל זאת צילמנו את פרצופם שיהיה זיהוי. מיהרנו לרכבים שלנו, מרחק 100 מ' משם, במקום אחר. כשהגענו לרכב הם בדיוק נסעו רוורס, יצאו מהחניה, חזרו לכביש הראשי לכיוון המרכז, כשאנחנו אחריהם. בדרך נכנסו לתחנת דלק, חשבנו לתדלוק, הסתבר שנכנסו לשתות קפה. תיעדנו את הישיבה שלהם כשהם שותים מהקפה…
יצאו מתחנת הדלק, עלו לרכב ונסעו חזרה לחניה ממנה יצאנו. יפה ירדה מהרכב ועלתה לרכבה. לא היה ביניהם מגע. הם היו זהירים, אבל לא כל כך, כי תמיד – אמרנו – מי שעושה בסוף נתפס!!!
ליווינו את יפה שנסעה לגיסתה לאסוף את הילדים והעוקב השני ליווה את הבחור. מבדיקה שעשינו הסתבר שהבחור מתגורר בעיר חרדית, איש מוכר מאוד ובעל מעמד במגזר החרדי.
למחרת בבוקר פגשנו את הגיסה במשרדנו. בחדר הצפייה הצגנו את הקלטת, הראנו לה את כל הסרט, ראינו את כאבה על אחיה. היא אפילו מחתה דמעה. עכשיו האמת היתה אל מול פרצופה, על מסך הטלוויזיה. כשאחיה חזר מארצות הברית הם נסעו יחדיו לרב, שלא הותיר להם מקום לספק ואמר להם "להתגרש מהר מהר… השם ישמור".
