בהמשך לכתבה על ניקול בוזורה שנמצאה מתה בחדר קטן אשר שימש בית בושת ותחנה למכירת קראק – אמא אירה בוזורה כתבה טור מיוחד לאתר "פוסטה"
ניקול זכרונה לברכה היתה ילדה מדהימה. מגיל שש היא שרה ורקדה, והופיעה בתחרויות שירה ברחבי הארץ. הילדה היתה מלאת חיים ושמחה, היא גדלה בבית אוהב ודואג, במשפחה חמה, לא היה חסר לה דבר. מילדותה היא אהבה נורא בעלי חיים, כל פעם שהיתה מוצאת חתול, כלב, קיפוד, או צב פצוע, היתה מביאה אותו הביתה לטיפול, עד שיחלים ונמצא לו מקום.
כשגדלה מעט היו לה ערוצי יוטיוב ואינסטגרם ופייסבוק עם המון חברים, כי היא היתה מקרינה אור ושמחה בחייה. הבית שלנו תמיד היה מלא בחברות, היא היתה מחלקת בגדים לחברות, אם חברה אהבה בגד שלה היא היתה נותנת לה במתנה.
בגיל 15 דוד שלה קנה לה נעלי בלנסטון, שהיא מאוד רצתה. אחרי שלושה ימים באה אלינו חברתה הטובה, שהיו לה חיים לא פשוטים עם בעיות כלכליות. החברה ראתה את הנעל והתחילה לבכות שכבר הרבה זמן מבטיחים לקנות לה, אבל אין להם כסף. אז ניקי שלנו אמרה לה, תקחי, תנעלי אותן כמה ימים ותחזירי לי, כי זאת מתנת יום הולדת.
ההיא לקחה ואחרי כמה ימים ניקי שאלה אותה מתי היא מחזירה, אבל החברה לא החזירה, היא אמרה שהיא לא זוכרת איפה שמה אותן, או שהיא לא מוצאת אותן, אבל ניקולי נשארה להיות חברה טובה שלה.
ניקול אהבה לטייל בארץ ובחו"ל, היא הספיקה להיות בהרבה מקומות בחייה הקצרים. בחופש הגדול של כיתה י' ניקולי נסעה לבקר את סבתא שלה בבאר שבע. שם היא הכירה את הסיוט הגדול של חייה, אז היא עוד לא הבינה עד כמה זה יוביל למותה. היא היתה נערה חייכנית חברותית ומאושרת שגלשה בפייסבוק וראתה בחור שמעלה סרטוני שירה שלו. למפלצת הזאת קוראים קונסטנטין. היא הגיבה לו בלייק והוא יצר איתה קשר דרך המסנג'ר למרות שראה שהיא רק בת 16 וחצי, בזמן שהוא היה גרוש בן 26 פלוס ילדה.
הוא הרשה לעצמו לכתוב לה ולהתחיל איתה, וכך נשברו החיים של הילדה הכי טובה הכי יפה והכי מושלמת. הוא קבע איתה פגישה, הם נפגשו כמה פעמים והיא פשוט התאהבה בבן אדם הלא נכון ובזמן הלא נכון בחייה. הוא הסיט אותה מאיתנו, יום בהיר אחד הילדה יצאה מהבית ולא חזרה. דיווחנו למשטרה שהיא נעלמה ואחרי כמה שעות איתרו אותם בתל אביב, השוטרים אמרו להם שאנחנו מחפשים אותה, אבל המפלצת שהיה לידה אמר לה אם את חוזרת לשם אני לא רוצה שום קשר איתך. כמה כואב שאז היא כבר היתה כל כך מאוהבת, שלא הבינה שיש פה משהוא מסריח.
בשלב הזה הוא כבר נתן לה לקחת סמים, לעשן מדבקות של "פנטה". הלכתי להגיש תלונה על שידול ילדה לסמים ולקיום יחסים, אבל בתור תשובה קיבלתי שהילדה כבר בגירה ויכולה לעשות מה שהיא רוצה. אילו המשטרה היתה עוזרת אז למנוע את המשך הקשר שלה איתו, היום היא היתה בחיים.
עד אז הילדה שלי היתה מלאה בחייה הצעירים, ופתאום אחרי חודש איתו היא חזרה חצי ממשקלה. למרות כל המאמצים שלנו להפריד בינהם, הקשר שלהם נהיה יותר קשה ויותר מפלצתי. הוא דרש ממנה ללכת לעבוד בכל דרך כדי שתשיג להם עוד מהסם הארור הזה, וסחף אותה לתהום של שפל כאב וסבל נוראי. היא היתה כל כך תמימה וטהורה, ולא הבינה מה קורה סביבה בכלל. הוא היה שם לידה והיא אהבה את המפלצת הזאת.
(פוסטה: תגובתו של קונסטנטין לדברים לא התקבלה למרות הפניות אליו, בדף הפייסבוק שלו כתוב: בן 30 גרוש + ראפר, מעשן גראס, מכור נ-ק-י מסמים קשים שבנתיים חי בתל אביב יותר בטבע אבל זמנית חח… מחפש את האחת).
דרך ללא מוצא
אחרי שנתיים וחצי של קשר מסובך וסמים קשים הוא זרק אותה ולכלך עליה בפייסבוק. נאלצתי למצוא אותו ולהתעמת איתו, שיעזוב אותה בשקט. במשטרה חזרו ואמרו שאנחנו לא יכולים לעשות כלום. במשך שנתיים כל פעם שהיא היתה חוזרת הביתה היינו משכנעים אותה להתאשפז לגמילה, היא סרבה. לצערנו לא קיים בארץ מרכז גמילה בכפייה, ועד שמכורה בכלל יכולה להתקבל למרכז גמילה חייבים לעבור בדיקות שלוקחות יותר משבוע. בן אדם שמכור לסם לא יכול לחכות זמן רב מדי, הוא זקוק לטיפול מיידי. מאחר שלא הספקנו לעשות את כל הבדיקות בזמן, היא היתה חוזרת להשתמש והכל היה צריך להתחיל מחדש.
שלוש פעמים היא היתה מאושפזת, פעמים ברטורנו ועוד פעם באור יהודה. במקומות האלו אין החזקה בכפייה של מכורים, אז כאשר היא היתה מקבלת קריז היו פותחים לה את השער ומשחררים. לא באמת התעמתו איתה, אפילו לא הודיעו לנו שהיא רוצה ללכת כדי שנדבר איתה שלא תוותר לעצמה.
לפני כשלושה חודשים היא הכירה בתל אביב בחור ערבי בן גילה מירושלים. הם היו עושים סמים יחד ובוקר אחד כאשר היא התעוררה היא מצאה אותו לידה ללא רוח חיים. מיד היא הזעיקה עזרה, הגיעו כוחות הצלה אבל לצער כולנו הוא כבר היה ללא רוח חיים. ניקולי נלקחה לחקירה וסיפרה איך הכל היה, היא בכתה כי זה נורא הפחיד. מתחנת המשטרה היא הגיעה אלי הביתה, ואמרה שהאחים שלו מירושלים הגיעו ואיימו שיהרגו אותה. היא נשארה אצלי שבועיים, שבהם ניסינו לסדר אותה שוב למרכז גמילה, אך ללא הצלחה, מצד שני היא היתה מפחדת לצאת החוצה מהבית.
במקום הזה שבו היא היתה עובדת ברחוב ארלינגר בתחנה המרכזית הישנה, בעלת המקום היתה מתקשרת ואומרת לנו שאחים של הבחור הערבי מירושלים מחפשים אותה. אחרי שבועיים היא נשברה וחזרה למקום הארור הזה שבו היא עבדה. היא דיברה איתי משם ואמרה לי, "אמא, אני ארוויח כסף וכולנו ניסע לאילת", זאת אומרת אני, סבתא שלה דוד שלה ושתי בנות דודות שלה. התחננתי שתחזור, והיא הבטיחה במילים הללו שהיא תגיע בסוף השבוע, "אמא, אני באה לישון איתך". אמרתי לה "אני תמיד מחכה לך, בואי עכשיו". אבל היא אמרה שהיא לא יכולה עדיין.
עברו שלושה ימים, וב-10 לאוגוסט בשעה 1:30 בלילה ניקול התקשרה לסבתא שלה ואמרה לה שהיא תבוא למחרת בבוקר. באותו לילה היא היתה עם בעלת המקום לבדה, היא אמרה לה שהיא לא רוצה לעבוד ושתעזור לה, שתיתן לה כסף לנסוע הביתה. בעלת הבית בתגובה אמרה לה, שמחר היא תבקש מבעלה שיקח אותה. כך הן נפרדו באותו לילה ארור. בארבע לפנות בוקר בעלת הבית נסעה וניקי נשארה לבד.
לפי מה שספרו השכנות שלה ברחוב, היא יצאה מהחדר לשעתיים וראו אותה חוזרת לחדר בשש בבוקר. בשמונה בבוקר קיבלתי טלפון מבית חולים איכילוב שאגיע מהר, כי הילדה שלי במצב קריטי. הזעקתי את אמא שלי וטסנו לאיכילוב, אבל שם אמרו שהיא לא שרדה ונפטרה.
בבית החולים תישאל אותי אחד השוטרים, אני אמרתי לו שלא יכול להיות שהיא נפטרה ממנת יתר, כי ניקול היתה מפחדת ממזרקים, היא כן עישנה כל מיני סוגי סמים, אבל לא הזריקה. כל פעם שהיתה מגיע הביתה הייתי מקלחת אותה, גוזזת לה ציפורניים ובודקת שהיא לא פצועה, אף פעם לא ראיתי סימנים של הזרקות.
זירת הפשע – רחוב ארלינגר
בשעות הצהריים קיבלתי הודעות מבעלת הבית במקום בו ניקול עבדה, שכנעתי אותה לשוחח איתי בטלפון ולהעביר לי כמה שיותר מידע על מה שקרה שם. היא סיפרה שהילדה לא היתה מדוכאת או חולה, להיפך, שהיא שמחה כי למחרת היתה אמורה לחזור הביתה.
לא יודעת מה לחשוב, במקום מותקנת מצלמה לכיוון דלת הכניסה, כך שכל מי שנכנס היה צריך להיות מצולם. בעלת הבית שלחה לי סרטונים, שבהם רואים איך בצעו את ההחייאה שלה באותו מקום ארור. ראיתי את כל תהליך ההחייאה, ראיתי שחזר לה הדופק, שהרימו אותה לרכב הטיפול נמרץ. בהזדמנות הזאת אני רוצה להודות לצוות האמבולנס, על כל המאמצים שלהם, הם באמת ניסו וכמעט הצליחו.
בעלת הבית גם שלחה לי סרטון שבו רואים איך נכנסו שוטרים לזירת האירוע, ואת כל הדברים שהיו שם. אבל בסרטון רואים שהם לא ממש אספו חומרי חקירה, גם את תוצרי המצלמות הם השאירו מאחור ואפילו לא סגרו את המקום שממשיך לפעול כרגיל עד היום.
איפשהו בזירת האירוע היו שני מזרקים, חולצה ומכנסיים קצרות של גבר, שהשוטרים לא אספו, גם לא לאחר שהגעתי שוב למשטרה כדי להגיש תלונה. אמרו לי שזה בסדר להגיש תלונה בעיר שבה אני גרה, באר שבע, אז הגעתי עם אמא שלי ואחי לתחנת באר שבע, שם שלחו אותי מחוקר אחד לחוקר אחר, ובחזרה. בשלב מסויים אמרו לי שלא יקבלו ממני תלונה, ושלחו אותי למשטרת תל אביב, כי שם קרה האירוע ושם חייבים לפתוח בחקירה.
למחרת נסעתי לתחנת שרת בתל אביב ושם הביעו את צערם אבל כאשר נכנסנו לחוקר ושאלתי אותו למה המקום לא נסגר, למה לא נלקחו ראיות ומצלמות מהזירה, הוא ענה לי שאין שם שום דבר.
זה היה ביום שלישי לאחר מותה של בתי, שלחתי לו העתקים מסרטונים ותמונות של המקום, ואז הוא הואיל בטובו לומר שהוא שולח לשם שוטרים שיאספו ראיות. בשעות הערב דיברתי עם בעלת המקום שסיפרה שהמקום פתוח והמשטרה לא אספה שום דבר, גם לא את השקית עם החפצים. אחרי שבועיים התקשרתי לחוקר האחראי, ואז הוא ענה לי ואמר שהיו אנשים בחדר, שנגעו בכל מיני פריטים, ולכן הם כבר לא יכולים לעשות כלום, ועד שלא יהיו תוצאות הנתיחה של במכון לרפואה משפטית באבו כביר הוא לא יכול לשתף אותנו בממצאי החקירה.
חודש חלף מאז מותה של ניקול ועדיין לא נמסר למשטרה ולמשפחה הדו"ח הפתולוגי שבו אמורה להיקבע סיבת המוות.
