ועדת האכלוס העליונה של משרד השיכון דחתה את בקשתו של צעיר בן 27 להכיר בו כ"נכד ממשיך" בהתייחס לדירה ברחוב נרדור בשכונת יפו ד'. באופן לא שכיח, בית המשפט המחוזי בתל אביב התערב בהחלטת הוועדה והורה למשרד השיכון לדון מחדש בבקשתו של הנכד (5 יולי).
סבו של העותר, שנפטר בשנת 2015, התגורר בדירה עד ליום פטירתו. הוריו של העותר התגרשו בשנת 1991. לאחר הליך הגירושין, אביו החל לרצות עונש מאסר בפועל בן ארבע שנים. בשל הקשיים בבית, העותר עבר להתגורר עם סבו. לאחר שהסב נפטר, בחודש מרס 2016 הגיש הנגד בקשה לוועדה המחוזית מטעם החברה לדיור ציבורי, כדי שתכיר בו כדייר ממשיך. לאחר שהוועדה דחתה את בקשתו, במרס 2018 פנה הנכד לוועדת האכלוס העליונה, אך גם שם בקשתו נדחתה, בנימוק ש"העותר לא התגורר עם הדייר החוזי בתאריך הקובע".
לטענת משרד השיכון, במספר מקרים במהלך השנים ערכו נציגי משרד השיכון "ביקורי מעגל" שמטרתם לוודא מי מתגורר בנכס תחת הדיור הציבורי. לפי הממצאים, הנכד לא התגורר אז בדירה.
בעקבות ההחלטה הגיש הנכד עתירה מנהלית לבית המשפט המחוזי, באמצעות עו"ד אורי סקוזה. לטענתו, לאחר גירושי הוריו התחתנה אמו בשנית ועקב יחסים עכורים עם אביו החורג הוא נאלץ לעזור את הבית. אמו, שגרה אף היא בדיור ציבורי אחר, חששה להודות כי בנה עזב את הבית, שכן הדירה בה התגוררה באותה תקופה היתה גדולה מזו בה התגוררה לפני כן. לפי העתירה, האם חששה כי במידה ותודה שבנה אינו גר עמה עוד, היא תידרש לפנות את הדירה לטובת דירה קטנה יותר.
העותר הוסיף וטען כי סבו היה מתואם עם האם בגרסתה, ולכן בעת ביקורי המעגל לא סיפר שנכדו מתגורר עמו בדירה. לטענת הנכד, אילו נציגי חברת חלמיש (חברה ציבורית בבעלות משותפת של משרד הבינוי והשיכון ועיריית תל אביב יפו) היו מבצעים בדיקה כראוי – הם היו מגלים שהנכד מתגורר בדירה.
זאת ועוד, הנכד טען כי העובדה שהתגורר בדירת הסב היתה ידועה לחבריו, מכריו וגם לשכנים. הוא הציג לבית המשפט 16 תצהירים (מהחברים והשכנים) התומכים בטענה זו, והוסיף וציין כי דירת האם ודירת הסב קרובים יחסית זו לזו, ולכן לא היה צורך בשינוי כתובת. משרד השיכון פגע בזכות הטיעון של הנכד, נטען בעתירה, מאחר שלא ניתנה לו האפשרות להגיע באופן פרונטלי להסביר את טיעוניו, מה גם שהתצהירים שהגיש נדחו על ידי הוועדה מסיבה לא ברורה.
משרד השיכון טען מנגד כי הוועדה הפעילה את סמכותה באופן סביר ובהתאם לנהלים, תוך שקילת מכלול העובדות והנתונים, לרבות התצהירים. העותר אינו זכאי להיות מוכר כדייר ממשיך, נטען, מאחר שהוא לא התגורר בדירה במשך ארבע שנים ברציפות.
בנוסף נטען על ידי משרד השיכון כי יש לתת משקל מועדף לביקורי המעגל, שנערכים בזמן אמת ומהווים ראיה מרכזית בקביעת זכאות כדייר ממשיך. לגבי טענת העותר כי משרד השיכון לא שמע אותו באופן פרונטלי, משרד השיכון השיב כי אין חובה לזמן את המבקשים וזכות הוועדה לקבל החלטה על סמך ניירת בלבד.
השופטת מיכל אגמון גונן ציטטה בפסק הדין את חנה גרינבאום, אחת מגיבורות הספר "מיכאל שלי" מאת עמוס עוז, כדי לתאר את התהליך הסבוך של משרד השיכון: "אבי המנוח יוסף אמר בכמה הזדמנויות: אין לאנשים פשוטים שום אפשרות לבדות שקר גמור. כל העמדת-פנים היא גילוי-פנים. כמו שמיכה חורפית הרבה יותר מדי קצרה, כשמנסים לכסות את הרגליים יוצא הראש וכשמנסים לכסות את הראש מציצות הרגלים: אנשים ממציאים תירוץ פיקחי כדי להסתיר משהו, ואינם מרגישים בכך שהתירוץ מגלה בינתיים איזו אמת רעה…".
לדברי השופטת, למרות שמשרד השיכון לא נוהג לשמוע אנשים באופן פרונטאלי, במקרה זה היה ראוי לשמוע את הנכד. "אני סבורה כי לאור התצהירים הרבים התומכים בטענתו, היה מקום לשמוע את העותר, ואולי אף לזמן את המצהירים או לפחות לפנות לחלקם בטרם גיבשה הוועדה את עמדתה", ציינה השופטת בהחלטתה, "לאור המסקנות שהוצגו לעיל, אני סבורה כי ההחלטה המנהלית של משרד השיכון לא התקבלה על סמך תשתית עובדתית מספקת, וניתוח הראיות שהיו לפני הוועדה".
"עם זאת", הוסיפה השופטת, "אין מקום כי בית המשפט במקרה זה ישים עצמו במקום הוועדה, שכן גם לפני בית המשפט לא הופיעו אותם מצהירים. על כן יש להחזיר את העניין לבחינה מחודשת של הוועדה המתאימה במשרד השיכון, שתדון בכלל הראיות ותנמק כנדרש את החלטתה".
עו"ד סקוזה בתגובה: "בתום הליך ארוך קיבלנו פסק דין שמאפשר את הבחינה מחודשת של המקרה בפני הוועדה. חשוב מאוד שזכויות העותר יישמרו וייעשה צדק בעניין למרות הטענות של המשיבה".
