בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב דחה התנגדות שהגישו שלושה ילדים לצוואת אביהם ואישר בכך צוואה שבה רופא בן 86 הוריש את כל רכושו לאשתו השנייה.
המנוח הלך לעולמו בשנת 2021 בגיל 86. הוא הותיר שלושה ילדים מנישואים קודמים ואישה מנישואים שניים, לה היה נשוי במשך 28 שנים ללא ילדים משותפים. הזוגיות בין השניים היתה טובה, וגם כשמצבו הבריאותי של המנוח התדרדר, אשתו דאגה לו במסירות רבה עד ליומו האחרון. גם היחסים לאורך השנים בין המנוח לבין ילדיו היו קרובים וחמים. הוא אהב מאוד את שלושת ילדיו ואת עשרת נכדיו, והם השיבו לו אהבה והערכה רבה.
בצוואה בעדים משנת 1997, כארבע שנים לאחר נישואיו השניים, הורה הרופא להעביר את כל רכושו לאשתו, ונישל לחלוטין את ילדיו. לאחר שנפטר הגישה האישה באמצעות עו"ד אורי אדלשטיין בקשה לקיום הצוואה, ואילו הילדים המנושלים הגישו התנגדות.
המתנגדים, באמצעות עו"ד חנה כהן, טענו כי הצוואה נחתמה תחת השפעה בלתי הוגנת. לחילופין הם טענו שאביהם טעה בניסוח הצוואה באופן שמה שכתוב בה אינו משקף. לפיכך הם עתרו לתקן את הטעות באופן שיוסף לצוואה המשפט "ולאחר מותה של מ' יירשו את עזבוני יורשיי החוקיים".
"אנחנו חושבים שאבא שלי התכוון לדאוג למ' עד סוף חייה ולתת לה את כל מה שצריך על מנת לספק לה חיים יפים וטובים עד חצי המלכות ויותר מחצי המלכות… אבל אנחנו חושבים שאחרי מותה הוא כן התכוון לדאוג גם לנו ולנכדינו", הסבירה בעדותה אחת מבנותיו של המנוח.
עוד העלו הילדים את טענת "צוואה שנשתכחה". כלומר: המנוח שכח שערך את הצוואה, ואילו היה זוכר את קיומה – ודאי היה מבטל או משנה אותה.
השופטת ורד שביט פינקלשטיין דחתה את כל טענות ההתנגדות וקבעה שהצוואה תקפה.
השופטת הצביעה על הקושי הראייתי בתיק, בין היתר מאחר שעורך הדין שערך את הצוואה הלך לעולמו והעדה הנוספת לצוואה לא העידה. למעשה, לא הובא לעדות ולו עד אחד (למעט האלמנה) אשר שוחח עם המנוח בקשר לצוואה.
לפיכך נקבע, כי המתנגדים לא עמדו בנטל המוגבר המוטל עליהם להוכיח כי נפלה טעות בצוואה.
השופטת ציינה שמדובר בצוואה פשוטה וברורה, בה קבע המנוח מה ייעשה בכל פרטי רכושו לאחר פטירתו, והבהירה שלא היתה מחלוקת שהמנוח היה כשיר בעת עריכת הצוואה ועד סמוך למותו. בנוסף, כל הצדדים אישרו כי המנוח היה רופא מעולה ואדם "קפדן, יסודי ורציני", כך שאין כל סיבה להניח שלא ערך את צוואתו ביישוב הדעת.
באשר לטענה להשפעה בלתי הוגנת, נקבע שזו "נטענה בקול רפה וללא כל ביסוס", ומשכך נותרה בגדר ספקולציה בלבד ודינה להידחות.
גם הטענה בדבר "צוואה שנשתכחה" נדחתה, מאחר שהמתנגדים לא הוכיחו מעל לכל ספק סביר שהמנוח שכח אודות דבר קיומה של הצוואה.
השופטת התייחסה לכך שבשנת 2012, 15 שנים לאחר עריכת הצוואה, המנוח קבע את אשתו כמוטבת בשיעור של 97 אחוז בקופות הגמל שלו, כאשר לכל אחד מילדיו ייעד אחוז אחד בלבד. "סבורני כי יש בפעולה זו לתמוך בטענה לפיה המנוח לא שכח את צוואתו, אלא להיפך, ביקש לבטא בדרך נוספת את רצונו להעניק לתובעת את כל רכושו ללא כל סייג ותנאי", נכתב בפסק הדין.
השופטת ציינה, כי המקרים הבודדים מאוד שבהם בתי המשפט נטו לקבל את טענת הצוואה שנשתכחה, היו במקרים שבהם אדם ערך צוואה וברבות השנים חל שינוי מהותי בחייו ובמצבו המשפחתי, אלא שבמקרה הזה מאז הצוואה לא חל כל שינוי במצבו המשפחתי של המנוח. "בנוסף, אין חולק כי יחסיו של המנוח עם התובעת לה ציווה את כל רכושו היו לאורך כל השנים יחסים קרובים והדוקים, יחסי אהבה והערכה וכי המנוח סמך עליה ועל שיקול דעתה ומצב זה לא השתנה עד למועד פטירתו", סיכמה השופטת והורתה על דחיית ההתנגדות.
לאור התוצאה נקבע שהילדים יישאו בהוצאות האלמנה, בסך 20 אלף שקל.
* הכותבת, עו"ד דפנה לביא, היא עורכת דין לענייני משפחה ומרכזת מדור המשפחה באתר "פוסטה"
