 |
| צילום מתוך הסרט "הסיכוי אחרון" של מולי וצליל לנדסמן על גמילה בכלא צלמון |
ב"ר, אסיר לשעבר שהותקף על ידי אסירים אחרים בבית הסוהר צלמון, הגיש תביעה נגד שירות בתי הסוהר לבית המשפט המחוזי בחיפה. התביעה שלו נדחתה, והוא ערער על החלטת המחוזי לבית המשפט העליון – ערעור שהתברר כמוצלח; הרכב של שלושה שופטי העליון קבע, כי על המדינה לפצות את ב"ר בסכום כולל של 560 אלף שקלים.
ב"ר, כיום בן 38, היה כלוא החל מה-10 באוגוסט 1999 למשך מספר שנים, לאחר שהורשע בעבירות שונות כלפי אשתו, ובין היתר במעשה מגונה שלא בהסכמה ותקיפתה. במהלך שהותו בכלא "צלמון" באגף "נקי מסמים", בו כלואים אסירים המוגדרים כ"לא בעייתיים" ותנאי הכליאה בו קלים במעט (התאים פתוחים במרבית שעות היום, למעט בשעות שבין ספירת הלילה לספירת הבוקר, ובשעות הפנאי האסירים מורשים לצאת מהתאים לפעילות ברחבי בית הסוהר), לא נרשמו נגדו עבירות משמעת כלשהן והוא אף השתתף בקורס מינהל טכני וסיים אותו בהצלחה. ב"ר אף לימד אסירים אחרים קרוא וכתוב וזכה להוקרה מצד צוות החינוך בכלא על פעילותו זו.
חרף האידיליה היחסית, בתביעה שהגיש ב-2004, זמן מה אחרי שהשתחרר מהכלא, הוא טען באמצעות עו"ד וופא זועבי-פאהום, כי נגרמה לו נכות נפשית כתוצאה משני מקרים בהם הותקף בבית הסוהר.
באירוע הראשון, שאירע ב-14 ביוני 2001, הוא הוזמן לשיחה עם מנהל האגף בו שהה, שהודיע לו כי עליו לחתום על מסמכים שונים שהגיעו מכונס הנכסים אשר מונה לטפל במשכנתא שהוא הותיר בחוץ. הוא השיב כי עליו להתייעץ באחרים טרם יחתום על מסמכים מהסוג הזה, ובתגובה אמר לו מנהל האגף, לטענתו, כי "יהיו לכך השלכות". לגרסת ב"ר, גם סגן מנהל האגף ניסה לשכנע אותו לחתום על המסמכים, אך הוא התמיד בסירובו. לטענתו, בעקבות סירובו זה בהמשך היום הוא הותקף על ידי אסיר אחר אשר היכה אותו באגרוף לחזהו, הפילו על הרצפה ואיים עליו ש"זו רק ההתחלה". ב"ר טען בתביעה, כי תקיפה זו בוצעה לעיני אסירים וסוהרים אחרים, אך הוא בחר שלא להתלונן בזמן אמת מאחר שבתרבות הנהוגה בכלא "אסור להלשין" על אחרים. כמו כן טען כי כל הלילה לא הצליח להירדם בשל פחדיו.
למחרת היום, ב-15 ביוני 2001, ב"ר בכה והשתולל בתאו לנוכח האיומים שהושמעו כלפיו. בתגובה הוא נלקח "לענישה" באגף אחר המשמש לקליטת אסירים חדשים, שתנאי הכליאה בו קשים יותר. הוא הוסיף וטען בתביעה, כי הקצין התורן ביקש להכניסו לתא עם שלושה אסירים נוספים, אך הוא סירב, ובתגובה הקצין התורן הכניסו לתא הזה בכוח, תוך שהוא מקלל אותו. לאחר מכן, טען, הקצין התורן הוציא מהתא את האסיר היהודי היחיד שהיה בו, ופנה לאסירים הערבים שנותרו בתא והחליף איתם כמה מילים בערבית. לאחר שנסגרה דלת התא, שני האסירים התנפלו עליו, החלו להכותו בבעיטות ובאגרופים והמשיכו לבעוט בראשו ובגופו גם לאחר שנפל ארצה.
לפי התביעה, הוא הוצא מהתא רק לאחר שחלפו כחמש דקות בהן צעק והשתולל מחשש לחייו, ואז אמר לו הקצין התורן: "אני רוצה לראות אותך מגיש תלונה". על פי הנטען, אותו קצין צילם את המערער ולאחר מכן כבל אותו בידיו וברגליו והכניסו לתא אחר שבו לא היה מזרון. לפי התביעה, הוא לא קיבל אוכל ומים עד למחרת האירוע, וכן נאלץ לעשות את צרכיו בבגדיו.
בשבת הגיע אחיו של ב"ר לבקרו והוא סיפר לו על שהתרחש. האח פנה לעובדת הסוציאלית ולקצין התורן, וב"ר הועבר לבית החולים "פוריה" ונבדק בחדר המיון של המחלקה הפסיכיאטרית, שם נקבע כי הוא שרוי במצב פסיכוטי סוער. כעבור זמן מה הוחזר לאגף הקליטה בבית הסוהר, ובהמשך אובחן כחולה במחלה סכיזופרנית. בתביעה שהגיש נטען כי מצב נפשי זה נגרם כתוצאה מההתעללות שעבר בכלא, וכי האחראים לכך הם שלטונות בתי הסוהר שיזמו את התקיפות או עודדו אותן, התרשלו בטיפול בו ולא נקטו באמצעים סבירים כדי למנוע את הכאתו או להביא להפסקתה המיידית טרם שיגרם לו נזק בלתי הפיך.
עיקרון הגולגולת הרכה
בשב"ס, כמובן, הכחישו את הטענות וטענו כי טענותיו של ב"ר הינן בגדר "שינוי חזית", שכן נטענו על ידו לראשונה רק בתצהיר עדותו הראשית ולא בתביעתו המקורית. מעבר לכך טען נציג ההגנה, כי לא הוכחה כל "התעללות" בב"ר וכי מדובר בעדותו בלבד ואין לסמוך עליה. בשב"ס אף טענו כי אירוע התקיפה הראשון כלל לא התרחש ואילו באירוע השני גרסת שב"ס הייתה שונה בתכלית מזו של ב"ר, אם כי צוין שההתרחשות לפי גרסת שב"ס תועדה ביומן הכלא כ"רישום מאוחר" ולא בזמן אמת. לבסוף נטען בתגובה לתביעה כי לא היה על שלטונות בית הכלא לצפות את תקיפתו של ב"ר וכי מיד לאחר שהותקף ננקטו האמצעים להגנתו.
בערכאה הראשונה בבית משפט המחוזי העידו מומחים שונים מטעם שני הצדדים ולבסוף מינה בית המשפט מומחית מטעמו, שקבעה כי המצב הפסיכוטי של ב"ר התפתח בעת שהותו במאסר, קרוב לוודאי בעקבות חוויית התעללות.
שופטי העליון קבעו כי דין הערעור להתקבל, חלקית. הם דחו את הטענה לפיה התקיפות נעשו בהוראת שלטונות בית הסוהר, אולם השופט חנן מלצר, שכתב את עיקרי פסק הדין הסתמך על עיקרון "הגולגולת הרכה" (התייחסות מיוחדת בנזיקין למי שרגיש לפגיעה – חולה, פצוע וכד') וקבע: "למרות שלא היו אינדיקציות לקיומה של הפרעה נפשית בהחלט הייתה אינדיקציה לכך שבשל אישיותו הוא עלול ליפול קורבן למעשי אלימות מצד אחרים. לאחר התקיפה היה על גורמי שב"ס להביא בחשבון את האפשרות שהשינוי הפתאומי בהתנהגותו, שלא היה אופייני לו, מעיד על מצוקה נפשית רבה בה הוא שרוי. היה עליהם לנקוט באמצעים מתאימים לבירור פשר ההתנהגות המוזרה ולהפנותו לטיפול במצוקתו הנפשית. בנסיבות העניין, היה על גורמי שירות בתי הסוהר להתייחס לצרכיו של המערער ולנסות ולהושיט לו עזרה מתחייבת מבעוד מועד".
המסקנה אליה הגיעו שופטי בית המשפט העליון היא כי "שלטונות בית הכלא התרשלו בכך שלא גילו ערנות מספקת והתעלמו מאותות המצוקה שהתגלו בהתנהגותו של המערער. לכך מצטרפת התרשלותם בכך שנקטו בהרעה משמעותית בתנאי כליאתו, מבלי להפעיל שיקול דעת מעמיק, כפי שנדרש בנסיבות העניין. בנוסף, אנשי הכלא חרגו מסטנדרט זהירות סביר כאשר לא עשו די כדי להקטין את 'מקדם החיכוך' ולמעשה קיבלו החלטה שהעמידה את המערער בפני סיכון בלתי סביר לפגיעה פיזית או נפשית".
"הוכח קיומו של קשר סיבתי בין התרשלות המשיבה לבין הנזק שנגרם למערער (החמרה במצבו הנפשי)", נקבע עוד, "נזק זה הוא, בנסיבות העניין, בתחום הסיכון שיצרה התנהגותם הרשלנית של גורמי שירות בתי הסוהר. נזק זה הוא גם מסוג הנזקים ששלטונות הכלא יכולים וצריכים היו לצפות שייגרמו למערער בנסיבות הקונקרטיות של המקרה".
וכך קבעו השופטים את הפיצוי.
א) עבור כאב וסבל – 40,000 שקל.
ב) עבור הפסדי השתכרות בעבר (תקופה של 7 שנים לאחור ממועד מתן פסק הדין) – 250,000 שקל.
ג) עבור הפסדי השתכרות בעתיד – 270,000 שקל.
סך הכל גובה הפיצוי: 560,000 שקל.
בית משפט עליון, ע"א 8650/08
