"מדינת ישראל טורחת ומשקיעה משאבים רבים להשבת גופותיהם של הנרצחים והחטופים במטרה להביאם לקבר ישראל והפרקליטות משקיעה מאמצים במניעת הבאתה של בת ישראל לקבר בישראל, נגד תחנוניהם של הוריה ובני משפחתה. התנהלות הפרקליטות בתיק זה אינה תורמת להגברת אמון הציבור במערכת המשפטית. טוב יעשו קברניטי המדינה אם יגבירו את הביקורת ואת הפיקוח על גופי הפרקליטות".
זהו רק חלק מהביקורת של בית הדין הרבני הגדול על הפרקליטות והיועצת המשפטית לממשלה, בגין התערבותם בנושא צוואה שבו צעירה ביקשה לשרוף את גופתה.
ב-2 בספטמבר 2023 הגיעה אישה בת 30 לשווייץ, ולמחרת נמצאה ללא רוח חיים בבית מלון בעיירה סנט מוריץ, לאחר ששמה קץ לחייה. סמוך לגופת המנוחה נמצא דרכונה הישראלי וצוואה שנחתמה בפני נוטריונית בישראל כשבועיים וחצי קודם לכן, בה הורתה המנוחה כי אם מותה ייקבע בשווייץ, גופתה תובא לשריפה בסמוך למקום התרחשות המוות ובמהירות, וכי האפר יאוחסן בשווייץ עד שאחיה יאסוף את האפר.
כמו כן הורתה המנוחה כי אִמה תהיה מנהלת עיזבונה והיורשת היחידה שלה.
נוכח האמור בצוואה, לא הונפק אישור קונסולרי להעברת הגופה. בני משפחתה של המנוחה, שרצו לקבור את גופתה בישראל, נזקקו לצו שיפוטי שיורה אחרת. לפיכך, אמה של המנוחה פנתה לבית הדין הרבני באריאל, והצהירה כי בתה סבלה מקשיים נפשיים רבים, מדמיונות וחזיונות שווא, ולא היתה שפויה בעת חתימת הצוואה.
דייני בית הדין – הרב יהודה יאיר בן מנחם, הרב דוד בר שלטון והרב אברהם דב זרביב – התרשמו כי החלטת המנוחה לאבד עצמה לדעת ולהורות על שריפת גופתה היתה נמהרת ונבעה ממצוקה נפשית. הם הגיעו למסקנה כי לא היתה כשירה לקבל החלטות בענייני רכושה וגופה, ועל כן קבעו כי הצוואה כולה בטלה, ויש להורות על הטסת גופת המנוחה לישראל בהקדם האפשרי.
לאחר שבקשתה לעיכוב ביצוע ההחלטה נדחתה, היועמ"שית הגישה ערעור לבית הדין הרבני הגדול, באמצעות עו"ד רות גורדין ועו"ד איילת עומר מפרקליטות המדינה. לטענתן, בית הדין נעדר סמכות לדון בחלק של הצוואה המתייחס לשריפת הגופה, בנימוק שגוף אינו נכס ולכן הגופה אינה חלק מהעיזבון שעליו חל חוק הירושה, המעניק לבית הדין סמכות לדון בצוואות.
עוד נטען, כי מעמדת המנוחה כפי שעולה מהצוואה, ניתן לשער שלא היתה נותנת את הסכמתה לקיום הדיון בבקשתה לשריפת גופתה לפני בית דין דתי. זאת ועוד, נטען כי לפי הפסיקה, יש לתת בכורה לכיבוד רצונו של המת – מה ייעשה עם גופתו לאחר מותו – גם אל מול רצון בני משפחתו.
המשיבה, אמה של המנוחה, ביקשה לדחות את הערעור וטענה באמצעות עו"ד רוני מרטן, כי בית הדין מוסמך לדון ולהכריע בכל העניינים שבצוואה, רכושיים ושאינם רכושיים כאחד. יתרה מזאת, עו"ד מרטין הפנה לכך שהיועמ"שית לא הסבירה מאיזו סמכות היא בעצמה משמשת צד בהליך, שהרי סעיף 153 לחוק הירושה מגביל את סמכות היועמ"ש להיות צד להליך רק למקרים בהם יש בדבר עניין לציבור, בעוד בענייננו לא טרחה המערערת לפרט מה הוא העניין הציבורי בתיק.
הדיינים – הרב שלמה שפירא, הרב ציון לוז-אילוז והרב צבי בן יעקב – קיבלו את טענות האם וקבעו כי בית הדין הרבני מוסמך ואף חייב לדון בנושא הצוואה – גם כאשר מדובר בהחלטות שאינן ממוניות, כל עוד יש הסכמה מצד היורשים.
הדיינים הפנו לכך שנציגי המדינה לא טענו שהמנוחה היתה כשירה נפשית, ולא הביאו נימוק או ראיה שיסתרו את ממצאי בית הדין האזורי, אלא רק טענה כי בני משפחת המנוחה בבחינת "נוגעים בדבר".
הדיינים דחו את הטענה וקבעו שבני המשפחה אינם עשויים להרוויח דבר מביטול הצוואה. "אדרבה, יהיו להם הוצאות כספיות לא מבוטלות להביא את גופת המנוחה לישראל, ולהקים מצבה על קברה", כתבו הדיינים והוסיפו כי לא ניתן לעמוד מנגד לבקשת אביה של המנוחה אשר נמצא במצב רפואי קשה, ומתחנן לאפשר את הבאתה לקבר בישראל, כדי שיספיק לפקוד את קבר בתו ולבכותה.
הדיינים גם החליטו להביע את דעתם והשקפתם על הליך הערעור שבו נקטה הפרקליטות. "שאלות נשאלו בדיון שוב ושוב, ולא קיבלנו עליהן תשובה", נכתב בהחלטתם, "השאלות הטרידו אותנו לפני הדיון, בשעת הדיון, והן חוזרות ומטרידות אותנו בעת כתיבת פסק הדין, בתקופה הקשה שעוברת על עם ישראל ומדינת ישראל בשנה וחצי האחרונות".
"מדינת ישראל טורחת ומשקיעה משאבים רבים להשבת גופותיהם של הנרצחים והחטופים במלחמה הקשה נגד צוררי ישראל, וזאת במטרה להביאם לקבר ישראל וכמנהג ישראל מדורי דורות. הדבר עולה בדמים מרובים, תרתי משמע, וכנראה יעלה בדמים גם בעתיד", נכתב עוד, "זוהי חובתה המוסרית של המדינה לאזרחיה. זוהי חובתו המוסרית של כל יהודי ויהודי שכל ישראל ערבים זה בזה. במצב זה ובתקופה זו, משקיעה הפרקליטות מאמצים במניעת הבאתה של בת ישראל לקבר בישראל, נגד תחנוניהם של הוריה ובני משפחתה".
"משפחת המנוחה יודעת היטב על הצוואה, ולמרות זאת היא טוענת שהדבר לא נעשה בדעה צלולה, ואין זה רצונה האמיתי של המנוחה", הוסיפו הדיינים, "מה התועלת בהתנגדות להחלטת בית הדין, ומה הן הסיבות למאבק בערעור? מהו "הכובע" שבאמצעותו הם באים לערער, כביכול בשם המנוחה, ומדוע הם חושבים שהם מייצגים אותה או את האינטרס שלה יותר טוב ממשפחתה? האם תפקידה של הפרקליטות לדאוג לקיום צוואות בישראל? האם הם האפוטרופוסים של המנוחה? מהו מעמדם ומה האינטרס הציבורי להתערב בדבר שלא נתבקשו?", העלו הדיינים שאלות רטוריות.
הדיינים הפנו לכך שהמדינה סירבה לממן את שריפת הגופה. "הפרקליטות, שהחליטה להתערב, היתה צריכה לבחון מראש מה עשוי להיות סופו של התהליך. אין מי שיבצע בפועל את מה שכתוב בצוואה. בשל כך, בין אם הרשות המוסמכת לשיטתן תיקבע כבית הדין, ואף אם תקבע אחרת, התוצאה הסופית לא תשתנה – אין מי שייטול על עצמו לשרוף את גופת המנוחה. אם כך תהיה התוצאה, מדוע להאריך את סבל המשפחה?!… מה הדחף של הפרקליטות להגיש ערעור".
"התנהלות הפרקליטות בתיק זה אינה תורמת להגברת אמון הציבור במערכת המשפטית. טוב יעשו קברניטי המדינה אם יגבירו את הביקורת ואת הפיקוח על גופי הפרקליטות", המשיכו הדיינים בביקורת, "הרי גם אם נחייב בהוצאות, כפי שבדעתנו לעשות בהליך זה, האחראים לעוול נגד המשפחה לא יישאו בתוצאות, אלא מדינת ישראל. אזרחי מדינת ישראל, הם שישלמו ויישאו בנזקים, ודי לחכימא".
בסיום פסק הדין התנצלו הדיינים בפני המשפחה על שפסק הדין ניתן באיחור (5 מרס). הם הבהירו כי הדבר נובע בגלל העומס והצורך בכתיבת פסק הדין בצורה מדויקת.
לפיכך, הערעור כאמור נדחה, ופסק דינו של בית הדין האזורי נשאר על כנו. הצוואה בטלה והגופה תובא לקבורה בישראל. כמו כן, הפרקליטות חויבה לשאת בהוצאות שכר טרחה של בא-כוח המשיבה (אמה של המנוחה) בסך 30 אלף שקל.
* הכותבת, עו"ד דפנה לביא, היא עורכת דין לענייני משפחה ומרכזת מדור המשפחה באתר "פוסטה"
