בית המשפט לענייני משפחה באשדוד התבקש להכריע במחלוקת: האם זוג הורים רשמו דירה על שם בתם הבכורה כדי להעביר לה את הזכויות במתנה וללא תמורה, או שמא הם עשו זאת לצורך התחמקות מתשלום מס?
בני הזוג, הורים לשלוש בנות, התגרשו לפני ארבע שנים. קודם לכן הם רכשו את הדירה ונרשמו כבעלים, אך לאחר שנדרשו לשלם 100 אלף שקל כמס על דירה שנייה, הם חתמו בפני עורך דין על שטר מכר ללא תמורה, שעל פיו הם מעבירים את מלוא הזכויות בדירה על שמה של הבת הבכורה.
לפני כשנתיים, האב הגיש תביעה נגד גרושתו ובתם המשותפת, בה עתר למתן פסק דין הצהרתי שלפיו ייקבע כי מחצית מהזכויות בדירה שייכות לו, ולביטול ההענקה שנעשתה לבת ביחס לדירה.
בתביעתו תיאר האב חיי משפחה שהתנהלו ברוגע יחסי, עד שהתברר לו כי האישה ניהלה רומן עם בחור צעיר, שממנו אף הרתה. כשהבינה שהוא מוכן להכיל את הידיעה, האישה התנתה את המשך החיים המשותפים ברכישת דירת מגורים שנייה, האב הסכים וההורים רכשו בשנת 2014 את דירת המגורים הנוספת, שנרשמה על שם שניהם.
מהתביעה עולה עוד, כי מאחר שבבעלות בני הזוג היו בעת ובעונה אחת שתי דירות מגורים, הם נדרשו לשלם מס רכישה גבוה (100 אלף שקל כאמור), עובדה שלא היתה ידועה לו קודם לכן. לדבריו, על מנת להתחמק מתשלום מס הרכישה הוא קיבל את עצת האישה להעביר את הזכויות בדירה על שמה של הבת הבכורה, שבעת ההיא (2016) מלאו לה 18 שנים.
לטענת האב, הוא הסכים לכך מתוך טעות והטעיה, ולכן הוא עותר לביטול המתנה, שכן בין הצדדים הוסכם שמדובר בהעברה זמנית בלבד, עד שימכרו את שתי הדירות תוך שלוש-ארבע שנים לטובת רכישת בית פרטי גדול ומרווח יותר, ולצורך הימנעות מתשלום מס רכישה גבוה.
האם והבת ביקשו לדחות את התביעה. השתיים טענו, כי הדירה הוענקה במתנה מתוך רצון ההורים להבטיח את עתידה הכלכלי של הבת. כמו כן הן טענו, כי העברת הזכויות על שם הבת בוצעה במלואה, הרישום הסתיים ודי בכך כדי למנוע מהתובע לחזור בו מהסכמתו.
הבת הוסיפה, כי אביה פועל מתוך יצר נקמנות על רקע הסכסוך שהתגלע ביחסיו עם אמה, שביקשה לעשות סוף למסכת האלימות הקשה אותה חוותה המשפחה – אלימות שבגינה האב אף ריצה עונש מאסר בפועל.
האם הכחישה את טענת האב לפיה סיכמו למכור את הדירה, וטענה כי סוכם להשכיר אותה ומדמי השכירות לכסות את ההלוואות שנטלו מבני המשפחה, ולאחר כיסוי החובות התכוונו להעביר את דמי השכירות לידי הבת הבכורה, לטובת תשלום שכר הלימוד שלה.
השופטת עופרה גיא הגיעה למסקנה שכוונת הצדדים לא היתה להתקשר בחוזה מתנה אלא להתחמק מתשלום מס, והסבירה כיצד הגיעה למסקנה זו.
קשה לבסס חזקת מתנה לגבי אדם שלא רק שאינו נחשב לאדם אמיד, אלא ההיפך הוא הנכון. השופטת ציינה כי האב תואר על ידי האישה כבטלן האוסף גרוטאות, והשניים אף טענו שנטלו הלוואות בסכומים לא מבוטלים לצורך רכישת הדירה הנוספת. גם הבת הבכורה, בניסיון להסביר מדוע לא נטלה את כספי השכירות ששולמו עבור הדירה, העידה שסייעה כלכלית להוריה עקב הלוואות רבות שנטלו.
השופטת ציינה גם את היחסים הרעועים במשפחה. לדבריה, האם והבת טענו בכתב ההגנה כי עד לסכסוך המשפטי הם היו ביחסים מעולים שהתאפיינו בדפוסים של נתינה ודאגה הדדית, "על מנת להקים את חזקת המתנה".
השופטת הוסיפה כי בהמשך הן סתרו את עצמן כשטענו שחוו אלימות קשה ומתמשכת מצד האב. "משכך אינני נותנת בהן אמון, על כל הכרוך והמשתמע מהאיסור בהעלאת טענות עובדתיות סותרות", כתבה השופטת גיא.
בנוסף ציינה השופטת, כי לא סביר שהורים שמצבם הכלכלי אינו מאפשר הענקת דירה במתנה יעדיפו את הבת הבכורה על פני אחיותיה.
זאת ועוד, השופטת ציינה כי הבת הבכורה לא הוכיחה שנהגה מנהג בעלים בדירה: היא לא גרה בדירה ולא קיבלה את כספי השכירות.
לאור האמור, השופטת קיבלה את גרסת האב לפיה הדירה מעולם לא ניתנה במתנה לבת הבכורה. לפיכך, השופטת פסקה כי מחצית מהדירה תירשם על שמו של האב (9 יוני).
בנוסף על האמור, השופטת קבעה כי פסק הדין יועבר לרשות המיסים. לדבריה, אילו היתה מוצאת לדחות את התביעה, המשמעות היתה אישור ומתן הכשר להתחמקות הצדדים מתשלום מס רכישה – דבר הפוגע באינטרס הציבורי ומעודד התחמקות צדדים הרוכשים דירה נוספת, מתשלום מס באמצעות רישום דירות על שם בני משפחה אחרים ותוך פגיעה בקופה הציבורית כולה.
"כך גם ניתן לרפא הפגם באמצעות העברת פסק הדין לרשויות המס, אשר סביר שיגבו המס הנדרש וידעו לעמוד על כלל זכויותיהן מתוך ראיית האינטרס הציבורי בכללותו על כל המשתמע מכך", הוסיפה השופטת, והורתה על העברת העתק פסק הדין לאגף מס הכנסה ומיסוי מקרקעין בבאר שבע.
לאור התוצאה, האם והבת חויבו בהוצאות האב ושכר טרחת עו"ד בסך 30 אלף שקל.
את האב ייצג עו"ד אלי אביב.
את האם ייצגה עו"ד שרית ישר.
הבת יוצגה על ידי עו"ד איילת קריספל.
* הכותבת, עו"ד דפנה לביא, היא עורכת דין לענייני משפחה ומרכזת מדור המשפחה באתר "פוסטה"
