בית משפט השלום בתל אביב הרשיע את ראג'ח אבו אנטילי מלוד וחברת ברקאי פרויקטים בניהולו בעבירות מע"מ מסוג פשע, אבל זיכה אותו משלושה מתוך שמונה אישומים.
אבו אנטילי הואשם בניכוי מס תשומות בסך שלושה מיליון שקל במטרה להתחמק ממס, מבלי שהיו לו אסמכתאות או חשבוניות. כמו כן, הוא הואשם בהוצאת עשרות חשבוניות פיקטיביות אותן סיפק לכאורה לשש חברות אשר קיזזו את ההוצאות בדיווחיהן מבלי שהתקיימו לכאורה עסקאות אמת. סך החשבוניות עמד על כ-16 מיליון שקל והמס הגלום בהן כ-2.5 מיליון שקלים. העבירות יוחסו לשנים 2009-2010.
הסנגורים – עורכי הדין עמית זיו וליאת ארזי – מיקדו את טיעוניהם במצבו הנפשי של הנאשם אשר היה מכור לסמים, ולא יכול היה לגבש את היסוד הנפשי מסוג "מטרה" (להתחמק ממס) הנדרש לעבירות.
השופט עלאא מסארווה הרשיע את אבו אנטילי בניכוי תשומות שלא כדין בחברה בבעלותו, אבל זיכה אותו בשלושה מתוך שמונה אישומים הנוגעים להפצת חשבוניות פיקטיביות לאחרים.
השופט לא נתן אמון בעדות הנאשם, אך קבע כאמור כי התביעה (מכס ומע"מ תל אביב) לא הרימה את נטל הראיה כאמור בשלושה אישומים. בשניים מהם, ביקשה התביעה להרשיע את הנאשם ללא הופעתם של עדי התביעה, על סמך פסקי דין בלבד שניתנו נגד עדים אלה בהליכים אחרים בגין חשבוניות שקיזזו, אשר קיבלו מאבו אנטילי.
במקרה אחד, מדובר בעד שנפטר והתביעה ביקשה להגיש את גזר הדין בעניינו.
במקרה אחר, עד התביעה לא אותר והתביעה סברה כי גם במקרה זה ניתן להרשיע על סמך פסקי דין נגד עד זה ועד נוסף, שהודעתו במע"מ הוגש בהסכמה. התביעה טענה כי העד אישר בחקירתו ברשות המסים את קבלת החשבוניות וטען כי לא זכר ממי קיבלן, ואף לא סיפק פרט מזהה של האדם מולו עבד. כמו כן הדגישה התביעה כי העד מסר גם שתשלום התמורה של העסקאות בחשבוניות היה בצ'ק או במזומן. לדברי השופט מסארווה, "על אף ההתנהלות החשודה, אין בדברים אלה כי לבסס הוכחה שהחשבוניות הן פיקטיביות ואין בהן כדי להעביר את נטל ההוכחה לכתפי הנאשם".
אשר לפסקי הדין שביקשה התביעה להגיש, שניתנו בהליכים הפליליים נגד אותם עדים בגין קיזוז חשבוניות אבו אנטילי, השופט קבע: "לא ניתן לבסס על פסק הדין של העד כנאשם במשפטו, ראיה קבילה לחובת הנאשמים בתיק זה. סעיף 42א לפקודת הראיות אינו מאפשר אימוץ ממצאי פסק דין מרשיע בתיק פלילי אחד לתיק פלילי אחר".
אבו אנטילי זוכה מסעיף אישום נוסף בגין הוצאת חשבוניות פיקטיביות בסך שני מיליון שקל, חרף התרשמות שלילית של בית המשפט מעד התביעה שהופיע לפניו. העד הוכרז כעד עוין, אלא שלדברי השופט, "עיון מדוקדק בהודעתו כנחקר, מלמד שהעד מסר (גם) שם פרטים כללים מאוד שאין בהם כדי לבסס מסקנה ברורה שמדובר בחשבוניות פיקטיביות… גרסאותיו של העד, הן בחקירה והן בעדותו בבית המשפט אינן מאופיינות בעושר פרטים או בכוח שכנוע פנימי, והן רחוקות מלהניח הדעת".
"אינני מאמין לעדותו של העד בבית המשפט, אך בה בעת, לא מצאתי כל סיבה להעדיף את דבריו של העד בחקירתו", הוסיף השופט, "שכן, בגרסאותיו של העד במשרדי מע"מ וגם בבית המשפט טען שהחשבוניות הוצאו בעטיין של עסקאות אמיתיות (שירותי כוח אדם), ואין בגרסתו הפללה ברורה של הנאשם. אולי ההיפך הוא הנכון… המאשימה אינה יכולה למלא את ה-'אין' שבראיותיה מה-'אין' של הנאשם (הפרת חובת התיעוד)".
