זרם הסילון הוא זרם אוויר צר ומהיר, רוחות שנעות במהירות בגובה רב סביב כדור הארץ. הרוחות נוצרות מהבדלי לחץ וטמפרטורה ונעות בנתיבים די קבועים, בדרך כלל באזור הטרופוספירה העליונה.
שם, אין להן חיכוך עם הקרקע, אין מה שיעצור אותן, דבר לא מפריע להן. לא הרים, לא עמקים, לא יערות, לא אנשים, ולכן אינן נבלמות בקלות ואינן משנות כיוון כתוצאה מהפרעות מקומיות. בתנועתן שם למעלה, בהתמדה ועקביות משפיעות רוחות הסילון על מערכות אקלים שלמות, כאן אצלנו.
שם, במרחב רוחות הסילון, גבוהה והרחק מכאן, נמצאות "המילים הגבוהות". שם, קיימים משפטים שכל אדם גאה שהיצירה הערכית הגבוהה שייכת לעולמו הארצי, גאה להיות חלק מהקולקטיב הנבדל מעמי האזור, שנהנה ממילים גבוהות שנועדו להבטחת זכויותיו, חירותו וכבודו.
במרחב הסילון נמצא מילים גבוהות המשמשות כנציגות לכל אירוע ארצי.
לעניין סמכויות המשטרה נמצא מילים כמו: "שמירה על גבולות אלו מרסנת את הכוח שבידי רשויות האכיפה לבל יעצים את עצמו יתר על המידה".
כאשר המשטרה תופסת רכוש בהליך פלילי נמצא מילים כגון "על הרשות למלא בקפדנות אחר הוראות החוק ולנקוט את הצעדים המתחייבים ממנו כדי להפעיל את סמכותה".
בגיבוש יסודות עבירה נמצא מילים כמו "אין השופט רשאי לחרוג כמלוא נימה מתחומי החוק הכתוב, ולחדש עבירה 'משלו' על סמך שיקולי היגיון".
וכן הלאה.
מילים גבוהות אלו מאלפות, מרנינות את עיני הקורא וגורמות לו לחייך בתחושת גאווה לאומית. אלו מילים ברורות, הן שזורות שתי וערב בפסיקת בית המשפט העליון ונותנות לנו, האנשים, את הבכורה. הן שוות לכל אדם ושומרות על זכויותיו לחירות, לכבוד, לקניין, למשפט הוגן. מילים שמאזנות בין האינטרס של מדינה שלמה מצד אחד לבין האינטרס של הפרט מצד השני – והכל בעיניים שרואות את הפרט. אוטופיה.
כאשר יורדים לקרקע, מגלים שאין חיכוך בין רוחות הסילון לבין הקרקע.
כאן, רואים אנשים, שווים בני שווים, שהמשטרה בוחרת לאכוף את החוק רק כנגד חלקם, באופן סלקטיבי.
כשנכנסים לחדרי החקירות, מגלים שהגבולות בין מה שמותר לחוקר ומה שאסור תלוי השקפה והשמיים הם הגבול, או שהם לא. בחדרי החקירות מאיימים, סוחטים, בודים, כי בשם אכיפת החוק והמלחמה בפשיעה, זה עניין לגיטימי לגמרי.
בשם המלחמה בפשיעה, המשטרה תופסת רכוש גם כשיודעים שאין בו שום ערך למשטרה, ולו כדי להעניש את החשוד, לפני משפט ובחסות המשפט.
פורקים מידע ממחשבים ללא צווים מתאימים, מפרסמים את שמות החשודים לכלל הציבור וסוללים להם דרך לקריסה אישית, חברתית וכלכלית.
בדרך, משפחות מתפרקות, שמם של חשודים מוחרב כאילו הסתיים משפטם ונגזר דינם.
מוסדות בנקאיים סוגרים את הדלתות, לקוחות עוזבים, גזר דין ללא משפט.
בקרקע הכל קיים ומותר ומן הסתם, בשם המשפט.
המציאות בקרקע עגומה ולא הגיונית.
כשפוגשים את אנשי המרות, אלו אנשים כמו כולנו, לאף אחד אין קרניים ואף אחד מהם לא קם בבוקר עם מטרה להזיק או להרע או להפר את החוק שמכוחו יש תוקף לסמכותו. מרביתם מבינים את השליחות בתפקידם ואת הערך המוסף לחברה שלנו בכללותה. כאשר הם מבצעים את תפקידם, בין אם בשטח, בין אם בחדרי הפרקליטות ובין באולמות המשפט, מרביתם, בלב שלם, מאמינים שהם פועלים להיטיב עם החברה.
לכן, קשה עוד יותר למצוא היגיון במערכת בה הזכויות לא פוגשות את האדם, בה זרם הסילון לא בחיכוך עם הקרקע. לדעתי, מדובר בפער מבני, לא נקודת כשל נקודתית, אלא שיטה שהתקבעה ונובעת מעומס התיקים, משגרה ארגונית, היבריס מערכתי, סמכות ללא ביקורת ומפרשנות שיפוטית שמצטמצמת ל"סביר בנסיבות העניין".
במצב דברים זה, המילים הגבוהות, במקום להגן על הפרט, משמשות כעטיפה להגן על המערכת, על תוכן בו לא נראה הפרט.
קיימים אנשי מרות ושופטים שבפועלם מחברים את המילים הגבוהות למציאות. כשזה קורה, זה כמו לצפות באירוע שמימי – כל כך נדיר, כל כך יפה ולרוב מותיר את האזרח משתאה ללא מילים – וכן, גם את הפרקליט. לרוב שמם של האנשים הללו נשמע למרחקים, בקרב האנשים. בקרב המערכת, שמם עולה כמי שמקשה על ניהולה, שיוצר חיכוך בין רוחות הסילון לקרקע.
במציאות בה הפגיעה בזכויות האדם מתקיימת כשגרה, שלא מפריעה למילים הגבוהות לנוע בשקט מושלם, כאילו מחכות שתהיה הצדקה להעירן משנתן, נשאלת השאלה מה תפקידן של המילים הגבוהות. מה ערכן כאשר אינן מתחככות עם הקרקע? מה תכליתן אם לא שומרות על כבודו של האזרח, חירותו, קניינו וכבודו? מהו ערכן אם אינן נוגעות באזרח?
