מחקר חדש בתחום הקרימינולוגיה שופך אור באופן נדיר על עולמם הרגשי של סניגורים וסניגוריות המייצגים עברייני מין.
המחקר כלל ראיונות עומק עם 15 עורכי דין ותיקים, יהודים ילידי הארץ – שמונה נשים ושבעה גברים, בגילאי 36 עד 50.
עורכות המחקר, פרופ' מלי שחורי ביטון מהחוג לקרימינולוגיה באוניברסיטת אריאל וענת משיח, שהיתה קרימינולוגית ראשית של הסניגוריה הציבורית במשך כעשור ומנהלת כיום קליניקה פרטית לטיפול פרטני בעוברי חוק לצד נפגעי עבירה ואנשי מקצוע בתחום, פותחות "הצצה לעולמם הרגשי של עורכי דין המגנים על עברייני מין".
המחקר הוצג בכנס האגודה הישראלית לקרימינולוגיה שנערך בנתניה בחודש שעבר ופורסם במגזין בינלאומי לקהילת אנשי מקצוע.
באמצעות הראיונות ביקשו משיח ופרופ' שחורי ביטון לבדוק את האופן שבו חווים סנגורים את העבודה עם עברייני מין, ואת ההשפעות על חיי הרגש ועל חייהם הפרטיים של עורכי הדין.
המסקנה המרכזית של עורכות המחקר היא, שחרף העובדה כי הסנגורים בתחום מפעילים מנגנוני הגנה, לעבודתם יש עדיין מחיר נפשי מובהק. "עורכי הדין פועלים בניתוק (רגשי), אבל אנו רואים שזה יכול להתפרץ בהשפעה גופנית ונפשית", אומרת משיח. "היו שחלו, היו שפיתחו דיכאון או חרדה מוגברת כלפי הילדים ותיארו סימפטומים כמו הפרעות בשינה".
הדיסקרטיות המובנית באופי הראיונות איפשרה ל-15 הסנגורים והסנגוריות שהתראיינו לתאר בכנות את הקשת הרחבה של רגשות שמעורר בהם הייצוג של עברייני מין:
רגשות של כעס, גועל ודחייה לצד תחושות של רחמים ואמפתיה כאשר הם נחשפים לסיפורי החיים של הלקוחות, מה גם שאלה היו לא פעם קורבנות בעצמם לפני שפגעו.
"התיקים האלה מייצרים חודרנות וקושי להתנתק", מתארת משיח. "עורכי הדין הסבירו שזה אחרת מלייצג בתיק שוד, שלא מלווה אותם כל היום. הם דיווחו על מחשבות חודרניות שמפריעות בחיי היומיום וקושי להינתק מהתיקים, עד כדי השפעה אפילו על יחסי האישות עם בן/בת הזוג".
עו"ד רעות, אחת המרואיינות (כל השמות בדויים) אומרת: "כשאתה קורא את כתב האישום אתה מרגיש את כל הרגשות שהציבור חש… אבל כשאתה פוגש את הבנאדם זה אחרת. הרבה פעמים אתה פוגש אדם פגוע ודל בעצמו".
עו"ד דלית מוסיפה: "בתור סניגורית, אם אין לך ולו טיפה של אמפתיה, את לא יכולה לייצג אותו בצורה מיטבית. לכל אחד יש סיפור חיים מאחוריו".
עו"ד ניר מפרט: "יש לי עבריין מין שהדוד שלו ואבא שלו ביצעו בו עבירות מין כשהיה ילד… כשאני שומע ממנו מה עבר עליו כילד, זה יכול ליצור אצלי רמת הזדהות, כאב, אמפתיה".
מרבית הסנגורים תיארו אוכלוסייה שסובלת מפתולוגיה של הפרעות אישיות וזקוקה לטיפול, "אוכלוסייה שבעצמה פגועה במישור השכלי, הנפשי או הסוציאלי".
ככלל, הסניגורים תיארו שהם מבחינים בין העבירה לבין האדם שביצע אותה ומעדיפים לא לדעת פרטים מעבר לנדרש.
"כמו שאני לא אכעס על חולה נפש שרצח מישהו, כי הוא עשה את זה מתוך המחלה שלו, כך לא אכעס על עבריין מין. לא מסתכל בעין שיפוטית", אמר אחד המרואיינים.
חלק מהסנגורים התייחסו לכך שלרוב עברייני המין אין עבר פלילי, הם אינטליגנטים, ובמובנים מסוימים העבודה איתם נוחה יותר. מצד שני, יש להם קושי מיוחד לקחת אחריות ולהודות בביצוע עבירה. "שבנאדם יבוא ויגיד עשיתי, זה מאוד נדיר, בגלל הקלון החברתי… הרבה פעמים התיקים שלהם מגיעים לניהול הוכחות, גם אם אין לכך הצדקה, מתוך זה שהם לא רוצים להודות בעבירה".
סנגורית: "כבר בתחילת המפגש הראשון אני צריכה לצלול לטרמינולוגיה מביכה… הוא לא מכיר אותי, וצריך לומר לי תוך חמש דקות אם איבר המין שלו היה זקור או לא… זו מלאכת מחשבת, לבנות אמון, לפרוץ את משוכות המבוכה".
רויטל העירה בכנות: "יש כאלה מגעילים נורא".
אסף: "יש לי טראומות ממפגשים עם עברייני מין מסוימים… אני זוכר אותם היטב. אני מייצג בתיק שגובה ממני מחיר אישי… נאלצתי ללכת לפרקליטות ולצפות בפורנוגרפית ילדים… זו אחת החוויות הקשות… כשאתה חוזר הביתה, אתה לפעמים נזכר במה שראית ובא לך להקיא, זה יכול להשפיע על חשק מיני וזה ממש לא נעים".
רעות: "היה תיק של אונס קבוצתי… מכח התפקיד הייתי חייבת לייצג, אז פחות נכנסתי לשאלות של מה הלקוח עשה ולא עשה… אני אקרא את החומרים יותר מעיניים משפטיות".
מיטל: "סף הרגישות במהלך השנים הלך ונהיה מאוד גבוה. כיום צריך משהו מאוד קיצוני כדי לזעזע אותי… . אין ספק שזו עבודה מאוד אינטנסיבית ואתה בצד הלא פופולרי… זה יכול להיות מתיש. העומס הרגשי והפיזי נותן אותותיו… מזמזם לך באוזן גם בלילה".
שירותים ציבוריים זו מלחמה
בהמשך המאמר, פרופ' שחורי ביטון ומשיח מתארות לעומק את האפקט הרגשי: "מוטיב חוזר ונשנה הצביע על שינוי בתפיסת עולמם של עורכי הדין, על אובדן התמימות, אובדן האמון וחשדנות בבני אדם באשר הם, תפיסה שמובילה אותם לנקוט באמצעי זהירות, לעתים קיצוניים עד כדי חשד אפילו בכך שהילדים שלהם עלולים לפגוע באחרים. למעשה, העבודה עם עברייני המין מובילה את המשתתפים להאמין כי כל אחד הוא קורבן או עבריין מין בפוטנציה".
קארין: "הפכתי להיות חשדנית יותר, צינית עד מאוד, אני בנאדם מפוקח יותר… זאת העבודה הזאת, היא הופכת אותך לחתול רחוב".
דלית: "פעם הייתי תמימה. לא פחדתי… הייתי יכולה לעצור בתחנת דלק באמצע הלילה ולהיכנס לשירותים הציבוריים. היום אני לא עוצרת… שירותים ציבוריים נהיו זירת מלחמה".
מיטל: "התמימות שהיתה לי לפני העבודה בסניגוריה – נעלמה… אתה מסתכל על העולם במבט חשדני… זה ברמת הפרנויה. אתה לומד לא לבטוח באף אחד".
הלנה: "מתחילה לחשוב שכל אחד יכול להיות פוגע מינית בילדים… המוטיבים שחוזרים בסיפורים יכולים להביא אותי למחשבה שזה עלול לקרות לילדים שלי".
ביטוי קיצוני לחרדה הובע על ידי שתי סנגוריות, שהביעו חשש שגם ילדיהן עלולים לפגוע באחרים. "כאמא וכמי שמייצגת נערים שפגעו מינית, את כל היום בסטרס, חוששת שמא זה יקרה גם אצלך… במסגרת העבודה אתה נתקל בנערים פוגעים שבאים מהמשפחות הכי נורמטיביות שיש".
דליה: "אני מנסה לגדל את הילדים שלי עם מודעות… אני מזהירה אותם, לשירותים ציבוריים אין ללכת לבד… לבית שיש אח גדול או אבא, אני לא מרשה ללכת".
הורים לילדים קטנים הדגישו את הדאגה מהשארת הילדים עם אחרים, כולל בני משפחה, ביחידות. אסף מצהיר: "אין מצב שיהיה בייביסיטר ממין זכר".
רונית: "אני יכולה לשאול את הבן שלי, מישהו מציק לך? מישהו פעם נגע לך בבולבול? הוא אומר לי, מה? מסתכל עלי ואומר אמא'לה, אמא את מטורפת".
רעות: "אני חושבת שהאבסורד הוא שכל אחד ברחוב יכול להיות עבריין מין וזה משפיע על ההתנהלות שלי. אני פחות אתן לילדים להיות חופשיים בפעולה, כי מה שעובר לי בראש לא עובר להורים אחרים בראש".
לא מוכן להסיע סטודנטיות
תופעה מעניינת אחרת עלתה בראיונות עם סנגורים-גברים: בעקבות תופעת "me too" העבודה מציפה חשש מליפול קורבן לתלונות שווא.
דוד מסביר: "אני נזהר יותר בכל מה שקשור עם נשים ועם נערות, כדי שהשיח או ההתנהגות שלי לא יהיה בה ולו קמצוץ שיהיה בה משהו מיני… אני יודע שיש יותר ויותר מקרים של אירועים מינוריים שיוצאים לחלוטין מפרופורציה ומגיעים לתיקים פליליים, ואם אדם לא נזהר הוא יכול להסתבך".
ירון: "חלו שינויים בחיים שלי בתור גבר עם פוטנציאל הפללה… אשתי ואני חזרנו מהצגה, הבן שלי היה עם בייביסיטר תיכוניסטית… הסעתי אותה הביתה וכל הדרך נצמדתי לדלת השמאלית שלא תתפרש כתנועה לא לעניין".
אסף: "גם לי יש פוביות אישיות – אני לא מוכן להסיע סטודנטיות באוטו מדיון לדיון".
החוקרות כתבו בסיכום: "כל המרואיינים תארו השפעות רגשיות ונפשיות, ואף אובחנו קיומם של מדדי מצוקה שמלווים את עורכי הדין בהתנהלות היומיומית, למרות הניסיון לנתק מעורבות רגשית… ההתנסות בייצוג עברייני מין מעורר מודעות יתר בכל הקשור לפגיעות מיניות. ההשפעה באה לידי ביטוי בלחצים נפשיים, סימפטומים של טראומה משנית, שחיקה ועוד".
תחום המומחיות של ענת משיח נמצא בממשק שבין המשפט הפלילי והעולם הטיפולי. בסוף שנת 2022 פרשה מהסניגוריה הציבורית אחרי 25 שנים, מתוכן במשך עשור כקרימינולוגית ראשית ואחראית על תחום השיקום של לקוחות הסנגוריה, והקשר עם מומחים חיצוניים. (משרד הבריאות, משרד הרווחה והסיוע המשפטי). בנוסף הוכשרה כפסיכותרפיסטית ומטפלת בטראומה.
כיום משיח עצמאית, מנהלת קליניקה פרטית, נותנת יעוץ לסנגורים וכותבת חוות דעת למוסדות כגון ביטוח לאומי ולבתי משפט, לרבות חוות דעת נגדיות לתסקירי שירות המבחן בהליכי מעצר ובטיעונים לעונש.
בשנות עבודתה, משיח היתה אחראית על תיווך עולם הטיפול לעורכי דין, אך כמעט תמיד ההכשרות האלה עסקו בלקוחות, הנאשמים, ורק לעתים רחוקות הן התמקדו בעורכי הדין עצמם.
בחודש נובמבר 24', מציעה משיח ביחד עם עידו נחמני, עו"ס קליני ופסיכותרפיסט, סדנה מיוחדת שתיערך לסנגורים תחת הכותרת "לא נשארים עם זה לבד" . הסדנה – בשיתוף מחוז דרום של לשכת עורכי הדין. היא תכלול ארבעה מפגשים שייערכו באשדוד ומיועדת לעורכי דין פליליים בכל סוגי התיקים. מטרתה: "הקניית כלים להתמודדות עם האתגרים הרגשיים הכרוכים בעבודת הסניגור, ויסות רגשי, עיבוד אירועים מתוך העבודה ושילוב כלים לטיפול בטראומה".
"סנגורים ברגיל ממוקדים בפן המשימתי ורצים קדימה", אומרת משיח. "אצלנו, אנשי הטיפול, השיח הרגשי ברור מאליו – אצל עורכי הדין ממש לא". מבין כל המרואיינים שלנו למחקר, רק סנגורית אחת התוודתה שדיברה בעבר עם פסיכולוג…
"מרבית הסנגורים לא מודעים או מתעלמים מהמחיר הנפשי הנדרש מהם והם אינם עוצרים לרגע כדי לטפל בעצמם. ממצאי המחקר שלנו מצביעים על הצורך בחשיבה מערכתית לאספקת מערך תמיכה ממוסד וקבוע לעורכי דין".
לא לשמור בסוד / עו"ד שלומציון גבאי מנדלמן
גילוי נאות: הייתי חלק ממשתתפי המחקר אשר בחן האם עורכי דין שמייצגים עברייני מין מושפעים מכך בחיי היום יום והאם הדבר פוגע ברווחתם הנפשית.
מקריאת מסקנות המחקר עולה, כי לא הייתי חלק מהזרם המרכזי וכי ייצוג של עברייני מין – שהינו עיסוקי המרכזי – לא מנהל את חיי היום יום שלי. ואם נדייק, אני שונה בנוף.
קשה לאפיין "עברייני מין", שכן הם באים מכל חלקי החברה ללא קשר לרמת השכלתם, מצבם הסוציואקונומי, דתם וכדומה. אכן, רובם גברים, אולם אין מאפיין אחיד נוסף שקושר ביניהם – לפחות לא כלפי חוץ. משכך הם פני הדברים, ומשנמצא כי בכל מקום ניתן להיפגע כולל בתוך המשפחה, הייתי חייבת למצוא דרך לייצג ביד רמה מצד אחד, ושזה לא ישתלט וינהל את חיי ופחדיי מאידך.
כך מצאתי שמעולם לא אסרתי על בנותיי ללכת לישון בבתים של חברותיהן אך הייתי ערנית לשאלה איך הן חזרו משם. שאלתי שאלות שמי שלא נחשף לעבירות מין לא ישאל בהכרח.
כשבתי סיפרה לי לתומה שנהג ההסעות אמר לה שהיא הכי חמודה ולכן הוא מחלק לה הכי הרבה ממתקים – הבנתי שמעבר לחריגה מתפקידו יכולה להיות כאן בעיה של פתיינות והוא סיים ביום למחרת לעבוד כנהג הסעות בבית הספר בו למדה.
המקרים אליהם נחשפתי הינם רבים ומגוונים ועיקר ההבנה שלי היתה כי אין לי באמת שליטה על כל מה שיכול לקרות, ולכן הדרך להתמודד עם זה מול ילדיי היתה לחשוף אותם לסיפורים, לתוצאות ולצורך לא לשמור בסוד.
המיומנויות אותן רכשתי לצורך עבודה עם עברייני מין יצרו אצלי מנגנוני הגנה חזקים שמאפשרים לי לייצג בנחישות בתחום הכי קשה במשפט הפלילי.
ההשלכות המתוארות במאמר הם קצה קצהו של העתיד השחור משחור של כל מגן אנסים 🤮🤮🤮