הכוונה המקורית של המחוקק היא להקל על נישומים ועוסקים לנהל מחלוקות מול רשויות המס בדרך לבירור חבות אמיתית של המס. לצורך כך נקבעו שני הליכי שומה מול שני פקידים בלתי תלויים, וכן ניתנה זכות ערעור לבית משפט המחוזי כנגד תשלום אגרה סמלית. כמו כן, חוב המס מוקפא עד למתן פסק דין של בית משפט המחוזי בערעור.
בעבר, מחלוקות מול רשות המיסים שאינן שומתיות מובהקות, כאלה הנוגעות לעניינים מהפריפריה של ענייני המס (סירוב לקלוט דו"ח, מחלוקת על ניכוי מס במקור, מחלוקת על מסמכים לאישור תשומות למע"מ, חיוב האישה בחובות הבעל ועוד), נדונו כתובענה הצהרתית שהוגשה לבית משפט המחוזי, גם כן תמורת אגרה סמלית.
בשנים האחרונות, התפתחות סדרי הדין הולכת ושוחקת את היכולת לערער על קביעת פקידי המס, וזה בא לידי ביטוי בשני מישורים.
האחד נוגע להגשת תביעות הצהרתיות לבית משפט מחוזי כסעד הצהרתי על תביעות כספיות שנדונו בבית משפט השלום.
על פי הפסיקה, כאשר ניתן לייחס לתביעה הצהרתית שווי כספי יש להתייחס אליה כתביעה כספית, ומשכך היא צריכה להידון בבית המשפט השלום או המחוזי, בהתאם לשווי התביעה, עד 2.5 מיליון בשלום ומעבר לכך במחוזי.
למחלוקות מהותיות עם רשויות המס, הנוגעות לאופן הפעלת הסמכות של פקיד השומה או מנהל מע"מ, או מחלוקת על פרשנות סעיפים בחוקי המס, לרבות מחלוקות עובדתיות, יש ערך כספי משמעותי, זהו סכום המס הנדרש מהנישום.
הבעיה היא שלעיתים סכום המס נקבע באופן שרירותי וכאשר אין אפשרות להגיש תביעה הצהרתית או ערעור פונים לתביעה כספית, אלא שאז עשוי להיווצר מחסום לנישום אשר אין ביכולתו לשלם את האגרה הגבוהה הנדרשת.
כמו כן, תביעה כספית עשויה להוביל את התיק לשופט אשר אינו נוהג לעסוק בענייני מס, מה שיכול לפגוע בזכותו של האזרח לקבל סעד מהותי מבית המשפט.
המישור השני בו התפתחות סדרי הדין שוחקת את זכויות הנישום בנוגע להשגה על קביעת פקידי המס מתייחס למחיקה של תביעה הצהרתית בטענה שהיא בכלל אמורה להידון כעתירה לבג"ץ ולא כתביעה כספית לבית משפט מחוזי.
על פי ההלכה הפסוקה, כאשר המחלוקת היא על סבירות הפעלת הסמכות של פקיד המס, רק לבית משפט העליון יש סמכות. לפיכך, במקרה של תקיפת פעולה בגין חוסר סבירות של פעולת פקיד השומה או מנהל מע"מ, הסעד הוא אך ורק בפנייה לבג"ץ.
דא עקא כי פנייה לבג"ץ עשויה להימצא יקרה יותר, מסובכת יותר ויעילה פחות (אין הליך של הוכחות בבג"ץ) מאשר פניה לבית משפט מחוזי. מעבר לכך, היכולת לקבל סעד נקודתי ומעשי מבג"ץ עלול להיות נמוך יותר – זוהי למעשה התערבות מכוח עילת הסבירות שכולם מדברים עליה.
לעיתים, הרצון האמיתי בהגשת תביעה או עתירה נועד רק כדי להניע תהליך של הידברות והגעה לפשרה עוד בשלב הקדם משפט.
יוצא איפוא כי במקרים רבים בהם לנישום אין אפשרות להגיש ערעור על קביעת המס, הוא עלול למצוא את עצמו מוגבל באופן מעשי מיכולת לפנייה אפקטיבית לבית המשפט, דבר שיש בו להביא לעיוות דין ולגביית מס שאינו מס אמת.
