כמו לא מעט זוגות, גם גלית ומשה החלו לנהל את הליך הגירושים שלהם, כשהם ממשיכים לחיות באותה דירה. כמו לא מעט זוגות, גם הם מצאו את עצמם בסיטואציה הלא טבעית של מגורים משותפים לצד ההליכים, שמגבירה את המתח שממילא קיים. לא פשוט להמשיך לחיות, ולעיתים אף לישון באותה מיטה, עם מי שהולכים להתגרש ממנו/ה.
הנסיבות הבלתי אפשריות הללו כמעט מזמינות הידרדרות ביחסים, וכך קרה גם לגלית ומשה. לאחר מספר חודשים של הליכים משפטיים, קיבל משה פקודת מאסר בגין חוב מזונות. הוא החל משתולל בטלפונים לילדיו, כשהוא מאיים כי במידה ויישב במעצר דקה אחת הוא "יגמור על אימא", והם (הקטינים), במילותיו של משה, "ישבו עליה שבעה". משה גם לא חסך מילדיו מה הוא חושב על אמם ה"זונה ושרמוטה".
סיים משה עם הטלפונים, הגיע לדירה המשותפת ביודעו שהילדים והאישה לא בבית, והחל לגזור את כל נעליה של גלית במספרים. או אז, נטל בקבוק של אקונומיקה ושפך על כל בגדיה, ג'קטים, חולצות, ג'ינסים ותיקים, רובם מותגים שנרכשו בעלויות גבוהות. הוא השאיר אחריו כזה כאוס, שבית אחרי פריצה נראה טוב יותר.
כבר למחרת בבוקר, ללא כל שיהוי, פניתי בשם גלית בבקשה לצו למדור שקט ושלו. מדובר בבקשה שתוצאתה היא אומנם הרחקת הצדדים האחד מהשני, אבל מרוככת יותר מצו הגנה, שכן היא נובעת מזכותם של הילדים למדור. הרעיון הוא שאם לא רוצים להסלים את המצב, הרי שזהו סעד שיכול בהחלט להתאים. למעשה, מדובר בצו הרחקה שניתן מתוך טובת הילד, לא בשל טענות כאלה ואחרות של בן/בת הזוג, וכשמו כן הוא: במהלך ההליכים המשפטיים, נאחנו רוצים לחיות בשקט ובשלווה.
עו"ד לוסי מאיר
את הבקשה הגשנו בבית הדין הרבני, ובמהלך חקירתי את הבעל הוא משיב לי באלו המלים: "במקום להוציא עליה את העצבים, שפכתי על ארון הבגדים". יותר מזה לא היה צריך, וגלית קיבלה את הצו, שקבע שמשה וגלית אינם יכולים להמשיך לגור יחד במשך הליכי הגירושין, וכי המתח שנוצר ותוצאותיו אינם לטובת הקטינים. על משה נאסר להיכנס לבית.
בסוף הדיון, אחרי שכבר ניתן הצו, היה חייב משה לומר את המילה האחרונה, וזה מה שהוא אמר לי, לאוזניי הדיינים: "היא צריכה להגיד תודה. השתמשתי באקנומיקה ריחנית". תודה משה.
כותבת המאמר היא עורכת דין לענייני משפחה עו"ד לוסי מאיר.
