יוני 2011.
לפני חודשים ספורים עזבתי את הסנגוריה הציבורית ואיתה את השירות הציבורי בכלל, והקמתי עם נמרוד את מרכז ״התחלה חדשה״.
לפני כמה ימים קיבלתי את תעודת הסיום של לימודי התעודה לטיפול ואבחון עברייני מין.
אולם בית משפט השלום, תל אביב. כבוד השופט בני שגיא על כס השיפוט. אני עולה על דוכן העדים, לאחר שכתבתי חוות דעת לטיעונים לעונש על מטופל שלנו, קצין צעיר שביצע עבירות מין במרשתת. עדות מומחה ראשונה. לא ישנתי כבר כמה לילות מהלחץ, למדתי לעדות כמו למבחן הגמר של התואר השני. הפרקליטה לא עושה לי הנחות, אני גם לא רוצה שתעשה. היא שואלת ואני עונה, חוזרת לנשום.
ואז היא שאלה אותי מהי לדעתי רמת מסוכנותו. "אני לא יכולה לענות על זה" אני אומרת, "זה מנוגד לסטנדרטים לכתיבת חוות דעת משפטיות ולכללי האתיקה. יש הפרדה בין תפקידי אבחון וטיפול".
היא חוזרת על השאלה, אני מסרבת לענות. שוב, ושוב, ושוב. דקות ארוכות ומתישות, אני מסבירה והיא הודפת את הסברי ומייחסת לי כוונות אחרות.
"כבוד השופט", אני נושאת עיני אל כס השיפוט, "תגיד לה בבקשה להפסיק".
הוא לא היה צריך להגיד, היא שינתה קו חקירה.
ספטמבר 2011.
גזר הדין ניתן ואנו קוראים אותו בעיון. גזר דין הוגן ומנוסח בשלמות, אבל משפט אחד מעורר את כעסי: "בעת הנוכחית מסוכנותו של הנאשם לציבור ברורה ומוחשית ואפנה בעניין זה להערכת המסוכנות המקיפה שנערכה לנאשם, ממנה עולה כי השילוב שבין הגורמים הסטאטיים לגורמים הדינאמיים והקליניים, מעמידים אותו ברמת מסוכנות בינונית – גבוהה. דומני אף, שלא בכדי נעדרה חוות הדעת שהגישה ההגנה התייחסות כלשהיא לרמת מסוכנותו הנוכחית של הנאשם".
לא בכדי?! לא בכדי?! אני כועסת כפי שכעסתי כשהייתי צעירה, ולוחמנית, ומומחית הגנה בעולם שעדיין לא הכיר מומחיות הגנה כמו שלנו.
בחוצפה שהכעס טשטש, אני כותבת מכתב לכבוד השופט – מצטטת מהסטנדרטים לכתיבת חוות דעת פסיכולוגיות לבית המשפט, כפי שהם מפורסמים באתר משרד הבריאות, מחוק ההגנה על הציבור מפני ביצוע עבירות מין, ומסכמת: "ברצון הח"מ להבהיר בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים כפי שאף נעשה במהלך העדות עצמה, כי המוניטין המקצועי והעמידה בסטנדרטים המקצועיים שקבע משרד הבריאות הם נר לרגלם, וכי ההימנעות מהערכה ואבחון בשלב מתקדם של הטיפול נעשתה מטעמים מקצועיים ומטעמים אלו בלבד".
נובמבר 2011.
עורך דין מבקש ממני להגיע לעדות בטיעונים לעונש של מטופל אחר. אני שואלת בפני מי.
"השופט הוא בני שגיא, מכירה"? ליבי צונח. הכעס פינה את מקומו לחשש וחרטה על התעוזה ועל החוצפה.
"מכירה, ולא נראה לי שכדאי שאגיע", אני עונה.
הוא שואל מדוע ואני מספרת בקצרה.
"שלחי לי את המכתב", הוא מבקש.
שולחת, והוא מגיב: "אחרי המכתב הזה את מגיעה לעדות. אין בכלל שאלה".
אולם בית משפט השלום, תל אביב. כבוד השופט בני שגיא על כס השיפוט. אני עולה בחשש על דוכן העדים.
"גברת קייזר, תציגי את עצמך ואת הכשרתך", מבקש עורך הדין.
"גברת קייזר לא צריכה להציג את עצמה. בית המשפט מכיר היטב את עבודתה ואת הסטנדרטים המקצועיים של מרכז התחלה חדשה", אומר כבוד השופט בני שגיא.
אני מסמיקה, לחיי בוערות, הלב שלי על 200. נושמת עמוקות, מחזירה דופק, מעידה, מסיימת ויורדת מדוכן העדים.
"גברת קייזר, תודה על מכתבך, הוא פתח בפני זווית ראייה", אומר כבוד השופט בני שגיא.
בעיניים שמלאו דמעות אני אומרת לו: "תודה לך, כבוד השופט", ויוצאת מהאולם.
השנים חלפו, ביקרתי באולמו של כבוד השופט בני שגיא עוד כמה וכמה פעמים, וגם צוות המטפלים שלי. הוא תמיד הקשיב למטופלים שלנו, הקשיב לנו, והתייחס לעמדותנו בגזר הדין באופן שיקומי והוגן. כל כך הוגן.
כשמטופל היה מספר לי שההליך המשפטי שלו מתנהל בפני כבוד השופט בני שגיא הייתי אומרת לו שהוא בידיים טובות, שהוא מול עיניים שיראו הכל, ובעיקר אותו.
הידיעה תפסה אותי במרכז, בין טיפול לאבחון: "בני שגיא נשיא בית המשפט המחוזי בבאר שבע נהרג בתאונת האופנוע הקטלנית בכביש 6".
קפצתי כנשוכת נחש: "לא! זה לא נכון! זה לא אמיתי!". הדמעות עלו במהירות לגרון ולעיניים, הבטן החלה להתהפך ולכאוב.
כמה ימים נדרשו עד שהצלחתי לכתוב את המילים האלו, כמה ימים בהם הכחשתי, לא מסכימה להאמין.
כבוד השופט בני שגיא, תודה על העיניים שראו הכל;
תודה על האוזניים שהקשיבו גם למנגינה ולא רק לתוכן;
תודה על שלא איפשרת לי אובדן אמון במערכת המשפט;
תודה על האמת, וההגינות, ועשיית הצדק;
תודה על היותך.
יהי זכרך ברוך.
