התמונה של קרן פלס

קרן פלס אולי עוד תכתוב על זה שיר. עבריינות רשת, שגם היא חוותה בשבוע האחרון. "אם אלה החיים, לאן כולם רצים", הנה, ישראלים מיוזעים העבירו ברשת הווטסאפ תמונת עירום שלה, מול המראה, ש"נפלטה" לכאורה בדרך לא דרך מתוך הטלפון הפרטי שלה. כעבור כמה שעות התברר, שלא בה מדובר. פלוני לקח תמונה של אישה אחרת, חיבר לה את הפנים והזהות של פלס, והחל את השמועה כי בזמרת הלאומית מדובר.

פלס לא הגישה תלונה במשטרה, לדבריה, ממילא זו לא היא בתמונה. ללא תלונה, העבריין לא ייתפס. גם גלעד ארדן, השר לביטחון פנים בעת שנפרץ הטלפון של מגישת הספורט שרון פרי, נמצא כעת בבניין מועצת האו"ם, ואינו פנוי לזרז את החוקרים לתור אחר גנב הטלפון של הסלבריטאית מערוץ הספורט – אז הגנב שהפיץ את תמונות העירום האותנטיות שלה נתפס בזמן שיא של מספר שעות.

אנו למדים מכל זה שוב כי ההתפתחויות הטכנולוגיות כל כך זריזות, והתרגום שלהן למעשה על ידי האקרים, כותבי ממים, מתכנתים או משוגעי מחשבים וגרפיקאים חובבים כל כך מהיר (ושכחתי כמובן את עברייני המין ברשת), עד שהמחוקק יכול רק לרוץ אחריהם מתנשף במעלה הדרך, אך לעולם לא להשיג אותם. הוא סותם פרצה אחת, ומיד נפתחות שלוש אחרות.

בשנת 2014 התגאתה ח"כ (אז) יפעת קריב על התיקון שהכניסה לחוק למניעת הטרדה מינית, התשנ"ח-1998, תיקון שאפילו אורית קמיר, אחת משתי האימהות של החוק (השנייה היא ח"כ לשעבר יעל דיין), לא חשבו עליו ב-1997. התיקון בא לעולם אחרי שכל גברברי המדינה העבירו זה לזה סרטונים שנפרצו מהטלפון של ידוענית אחרת, ומנגד, סרטונים של אישה מתערטלת במסיבה במועדון "אלנבי 58" המנוח. רוקדת על שולחן, בעירום, ספק מודעת, ספק לא.
מדובר היה בתיקון של ס' 5א' לחוק, המוסיף להגדרה של הטרדה מינית גם "פרסום תצלום, סרט או הקלטה של אדם, המתמקד במיניותו, בנסיבות שבהן הפרסום עלול להשפיל את האדם או לבזותו, ולא ניתנה הסכמתו לפרסום". אישה אחת, שהחבר לשעבר צילם אותה תוך כדי קיום יחסים, והפיץ ברשת, שימשה השראה לקידום החקיקה.

ואולם, המחוקקים לא חשבו על אפשרות כמו זו שחוותה פלס: שיפורסם תצלום המתמקד לכאורה במיניותו של אדם, ישפיל אותו ויבזה אותו, וייחס לו את הפרסום, בשעה שהוא כלל לא המצולם.
נניח במקרה של פוטו מונטאז' (כמו שחוותה באופן גס ועולב השדרנית עירית לינור לפני חודשים אחדים). כלומר – הפנים של המצולם, אבל הגוף לא או שמוצג גוף עירום ומתלווה אליו הודעה כי זהו גופו של ידוען, בשעה שאין מדובר בו.

גם חוק הגנת הפרטיות, שלא תוקן מאז 1981 ומזמן אינו "סוחב בעליות" הטכנולוגיות, מדבר על "צילום אדם כשהוא ברשות היחיד" או "פרסום תצלומו של אדם ברבים בנסיבות שבהן עלול הפרסום להשפילו או לבזותו" – אך כאמור, הרי אין זה צילומו של האדם.
אנחנו ב-2020 וזה האווטאר שלו או החיקוי שלו או המה-שזה-לא-הוא.

אך אין אנו עומדים בפני שוקת שבורה. כמו במקרים רבים אחרים, מגיע חוק איסור לשון הרע קשישא, ומציל את המצב.
החוק אמנם הוכנס לספר החוקים בידי לוי אשכול ב-1965, הרבה לפני עידן הסלולר וטירוף הרשתות, אבל הנוסח הכללי של סעיף ההגדרות בו מאפשר לו לתת פייט לכל מיני תופעות חברתיות לא מטופלות. לדוגמא, לגזענות (בהיעדר פעילות מספקת של היועץ המשפטי לממשלה) על ידי תביעות לשון הרע. במקום שיוגש כתב אישום פלילי בא חוק איסור לשון הרע ומסייע לבודדים, לתבוע את עלבונם אם "התגזענו" עליהם בפומבי.

כך גם בענייני תמונות עירום שמיוחסות למישהו, גם אם הוא לא המצולם.
לפי סעיף 1(1) לחוק, "לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצידם".
לפי סעיף 2, פרסום יכול להיות גם "דמות" ולא רק טקסט כתוב או דבר שנאמר בעל פה.
אמנם דרושה חקירה פלילית, ציבורית או פרטית, שתחשוף את שרשרת ההפצה, אולם בעיקרון ניתן לתבוע כל אחד מהמפיצים של התמונה.

במקרה אחד שבו תבעה טל גלבוע, יועצת ראש הממשלה לבעלי חיים, גולשים שהדביקו את פניה על גוף של שווארמה מסתובבת בידי שני קצבים, ועוד תמונה שבה גופה שולב עם גופה של פרה, תפס זאת כבוד השופט נמרוד אשכול מבית משפט השלום בתל אביב, כ"פרסום סאטירי" שנועד למחות נגד טבעונות (ת.א. 55311-03-16).
ספק רב אם צילומי עירום של נשים, או הדבקת פנים של אישה מפורסמת על גוף עירום של אחרת, או כיתוב לפיו הגוף העירום שייך לידוענית, יזכה לאותה הקלה.
וכך גם זה שהעביר את התמונה, זה ש"לא מתעסק ברגשות יותר מידי, ולא משנה לו מה עובר לו בחיי", כפי ששרה פלס, ישלם לה פיצוי. כן, אלה החיים.
.