"הרעיון ל'יאפא' נולד כשעברתי לגור ביפו לפני 13 שנים. אני לא גרה בשכונה מרונית עם נוף לים. אני גרה בשכונה מעורבת, מזרחית לשדרות ירושלים. אמנם בדירה יפה, אבל מה שהיה כאן מאז ועד היום, זה שתמיד היו כאן בלילות יריות ובלגנים, שוטרים ויס"מ, וזה היה נורא מלחיץ.
"נכנסתי גם לקבוצת הוואטסאפ 'השוטר הקהילתי', שאגב, גם קראו לו אמיר (שמו של גיבור הסדרה "יאפא"). מה שהיה מדהים זה שבקבוצה, למרות שאני גרה בשכונה מעורבת, היו רק יהודים שחיו בחרדה מטורפת: מה קורה? למה יורים? ובסבטקסט – ילדים שהולכים כאן ,יכולים להיפגע מכדורים טועים שעפים ולא מבינים למה ואיך. כלומר, הרעיון לסדרה נולד כששאלתי את עצמי: מה יקרה אם מישהו לא קשור ייפגע? והלכתי למקום הכי כואב: מה קורה אם הילד שלך נפגע? לא ילד קטן. משם זה התחיל להתגלגל".
כך ליאורה קמינצקי, יוצרת "יאפא": סדרת מתח דרמתית מרתקת, עוצרת נשימה ומטלטלת את הנשמה, שעלתה השבוע בכאן 11. הסידרה מטפלת ללא מורא וללא משוא פנים בקרביים האפלים של מערכת היחסים המורכבת בין יהודים וערבים בעיר המעורבת יפו.
במרכז הסדרה: יריה מסתורית באפלה בשדרות ירושלים ביפו בעדי ענבר, נערה יהודייה בת 17, ואדהאם, החבר הערבי שלה, סטודנט למשפטים, שנסעו כבילוי לילי על האופנוע של סאמר, אחיו של אדהאם וסוחר סמים, שנידב את אופנועו לזוג האוהבים.
אמיר מג'אר, שוטר קהילתי שמגיע ראשון לזירה, מאבד את המתנקש במרדף; עדי, שנפצעה אנושות מההתנקשות, נותרת זרוקה על הכביש וסאמר ואדהאם, שנפצע קל ברגלו, עולים על האופנוע המרוסק, מצליחים להתניע ובורחים כל עוד נפשם בם מהמקום לתוך החשכה. מאותו רגע נפתחים שערי הגיהינום ויפו עולה בלהבות.
למי אכפת שערבי הורג ערבי
נכון לרגע כתיבת שורות אלו, צפיתי במתח רב בשלושה פרקים של "יאפא" שנשלחו אליי על ידי היח"צ. בפתח כל פרק בסדרה מופיע הכיתוב: "עלילת הסדרה והדמויות המופיעות בה הן פרי הדמיון. כל קשר בינה לבין אירועים אמיתיים, מקרי בהחלט".
את חיה ביפו 13 שנה. האם עשית תחקיר לעומק על החיים ביפו, או שכל הסדרה, כפי שכתוב בפתיח של כל פרק, היא באמת פרי דמיונך הפרוע?
"אני לא חושבת שיש דבר אחד בסדרה שהוא לחלוטין מומצא, או לא ראיתי במציאות, אבל לאו דווקא בסדר ובצורה שזה מופיע בסדרה. זה לא על אנשים ספציפיים. לקחתי כל מיני דברים שראיתי, חוויתי, שמעתי, הכרתי מעוד מקומות וסדרתי בצורה אחרת. רציתי להגיד שבמקרה של הסביבה שבה אני חיה, אני עשויה לדרוך בלי כוונה למישהו על היבלת. האם יש בסדרה משהו אישי? אפשר להגיד שאני חיה בתוך העולם של הסדרה".
האם לדעתך היה כזה בלגן וכל יפו הייתה עומדת על הרגליים אם היו יורים בנערה ערביה, כמו שקורה כמעט כל יום?
"התשובה נמצאת בגוף השאלה. ברור שלא. הסדרה הזאת לוקחת את זה למקום שכולנו תקווה שלא יקרה, אבל גם מצביעה על זה שיש איפה ואיפה".
ברגע הזה של הריאיון, מוחמד, השכן שלה, מנופף לה מלמטה למרפסת שבו היא יושבת, מדווח לה שראה את הסדרה ולדעתו זאת אחלה של סדרה.
"אחת מנקודות המוצא כשאתה כותב", ממשיכה קמינצקי מהנקודה שבה עצרנו, "היא שאתה שואל את עצמך: מה היה קורה אם, ודרך המקום הדמיוני הזה, אתה בעצם מביא את כל הדברים שיש לך להגיד על המציאות. תוך כדי זה, אפשר להבין שמשטרת ישראל לא באמת מטפלת באלימות במגזר הערבי, לא באמת אכפת לרוב היהודים שערבי הורג ערבי, למרות שזה מטר מתחת לאף שלנו. איכשהו אנחנו לא לוקחים אחריות על המצב. עכשיו המצב נהיה כל כך מורכב, שאנחנו בקושי לוקחים אחריות על עצמנו".
"יאפא עומדת להיות משודרת במכאן 33", הערוץ הערבי של תאגיד השידור", מעדכנת קמינצקי ומוסיפה: "הייתה לי מנהלת תסריט בשם סלאם מנצרת, ששאלה האם התאגיד משקיע כל כך הרבה לסדרה במכאן 33, כי היא מעולם לא ראתה סדרה שכל כך קרובה למציאות. עכשיו הכי מסקרן אותי זה לדעת מה יגידו השכנים".
"הכול פורץ כמו הר געש"
בטריילר אישי לסדרה, אומר השחקן שאדי מרעי, גיבור הסדרה, המגלם את השוטר הקהילתי: "הירייה הזאת היא כמו הוריקן שעובר ביפו וזורע הרס וחורבן, מפרק יחסים, חושף סודות, פוגע בחפים מפשע ומחרב את היחסים של כולם: יהודים, ערבים, יזמי נדל"ן, משת"פים של השב"כ. כולם משלמים מחיר על המצב שהבסיס שלו הוא טרגדיה איומה".
יש קטעים בסדרה שהערבים מטיחים בשוטר הערבי שהוא בוגד. האם שוטר ערבי במשטרה יהודית סובל מפיצול זהות?
"כן. יש המון מקרים כאלה. הוא בן אדם שמנסה ללכת בין הטיפות, למצוא את המשותף, לפשר, לאחד, מאד חושש שאם הרוצח לא ייתפש, יהיה בלגן לא נורמלי ביפו וזאת אשמתו. מצב מורכב".
האם הירייה בתחילת הסדרה היא התנקשות מטווח אפס בדו-קיום היהודי-ערבי ובמרקם היחסים העדין?
"לא יודעת אם התנקשות בדו-קיום. זאת יריה בתיבת פנדורה. יריה בכל הדברים הקבורים בפנים: כל המחלות, החטאים, השסעים, השקרים, ההדחקות, ההכחשות, השנאה, הגזענות וכל הבעיות החברתיות הלא פתורות. הכול פורץ החוצה כמו הר געש. זה כמו בומרנג".
אולי הגיע הזמן להפסיק לקרוא לזה דו-קיום ולקרוא לזה ליטרלי קיום?
"מסכימה איתך לגמרי. בחנוכה כל הערבים ביפו אוכלים סופגניות, בפסח כולם אוכלים מצות, וברמאדאן מזמינים אותי לארוחות איפטאר. החיים ביחד יכולים להיות הרבה יותר פשוטים ועשירים, כי יש עושר כשאתה חי בקרבה של עוד תרבות. התרבות היא לא חד-ממדית, כמו שמנסים להציג לנו, של רק אלימות וכולם רוצים להרוג אותנו. כל השפיל הזה".
"פלסטר על פצע עמוק עמוק"
עדי ענבר, הנערה היהודייה שנפצעת אנושות, מגלמת בסדרה שחקנית המשחקת בתחילת הסדרה במחזה שבו היא גם ערביה וגם יהודייה. בנוסף, יש לה חבר ערבי, היא רוצה להצטלם גם באל-אקצא וגם בכותל, מבקשת לנסוע על האופנוע של אחיו של החבר שלה. בקיצור, פריקית יהודייה עם ראש פתוח שלא נכנעת לשטיפות המוח הגזעניות וכל הדעות הקדומות על ערבים.
האם יש בירייה בעדי ענבר משהו סימבולי, מטאפורי?
"זה נכון. היא רוקדת על כל החתונות בלי לחשוב יותר מדי שזה משהו מסוכן, והכדור שנורה, מחסל את האפשרות הזאת".
היא לא מודעת לעובדה שהיא נכנסת לשדה מוקשים?
"היא מודעת לזה שהיא מותחת את החבל ובודקת גבולות, אבל היא נהנית מהתחושה שהיא צעירה, יכולה לעשות הכול ומתגרה במציאות הזאת שלא יקרה לה כלום. תחושת החוסן שיש לאנשים מאד צעירים היא לפעמים תוצאה של בורות, תמימות, אופטימיות ואי זהירות".
זה לא משהו שאת יכולה להגיד על עצמך?
"לא, למרות שלאור המצב, הבחירה באופטימיות היא האופציה היחידה שיש לנו, אפילו שזה מסוכן. אופטימיות כמחאה וכאסטרטגיה. המצב כל כך פסימי, שאתה אומר לעצמך: איך אפשר להתנגד לזה, אם לא נהיה אופטימיים".
ראיתי רק שלושה פרקים שקבלתי מהיח"צ בהם המתנקש נותר אלמוני. האם חשוב לך שזהותו תישאר עלומה?
"בסוף הפרק השמיני תבין מה קרה. אי הידיעה מה באמת קרה נשארת עד הסוף. החשד המיידי הוא סכסוך בין משפחות פשע. עדי הייתה עם הז'קט של סאמר. מי היה יכול לדמיין שתהיה שם בחורה יהודייה? ודרך כל החשודים שעולים ויורדים, נחשפת המורכבות של המצב פה".
מהסדרה שלך עולה שגם ב-2025 סיפורי אהבה בין ערבי ויהודייה וההיפך, הם עדיין על תקן אהבה אסורה וטאבו, גם בחברה היהודית וגם בחברה הערבית.
"גם ביפו וגם בחיפה יש המון זוגות מעורבים, כולל עם ילדים. זאת תופעה מאד רווחת. אבל מחוץ למעגל הפנימי הזה, בקונטקסט של מדינת ישראל, יש המון לחץ על הזוגות האלה להתפרק. בעיקר מהצד היהודי. אבל לא רק. יש לי זוג שכנים, מוסלמי ויהודייה, שהיו ביחד, אבל כשזה הגיע לעניין של ילדים, הוא זרק אותה ואמר לה: 'אני לא יכול לגדל ילד יהודי' והם נפרדו. זה היה קשוח. זה לא פשוט לגדל ילד עם זהות כפולה במדינה גזענית, שמיום ליום נהיית יותר ויותר גזענית, ששתי הזהויות האלה הן במלחמה אחת עם השנייה. אתה רוצה שנדבר על זה שהשר לביטחון לאומי הולך עם סמל של חבל תליה?".
המושג "מרקם היחסים העדין בין שתי הקהילות" זאת לא מכבסת מילים?
"יש מרקם יחסים עדין, אבל זה כמו פלסטר על פצע עמוק עמוק עמוק, שאנחנו לא מטפלים בו. ואז קורה משהו ומסירים את הפלסטר וכל המוגלה יוצאת החוצה. עכשיו, אחרי המלחמה, יש כאן אנשים צעירים שיש להם חברים שנרצחו בנובה, ויש כאן ערבים שהמשפחות שלהן נמחקו בעזה. אז בוא. מרקם היחסים העדין ממשיך להישמר. השכן שלי יודע שלא אני הורדתי פצצה על המשפחה שלו בעזה, ואני יודעת שהוא לא רצח את החברים של הבן שלי בנובה. אבל כל עוד אנחנו לא פותרים את הסכסוך הגדול, הלאומי, אלא מנהלים אותו, אז ככה אנחנו מנהלים את החיים שלנו כאן. אז במישור האישי אני חברה של כל השכנים, ואין פה מקלט, וכשהיו טילים, כולם היו בחדר מדרגות ודאגו ביחד למי שהסתובב בחוץ".
כולנו באותה סירה?
"אנחנו בסירה יותר נוחה, בוא לא נתעלם מזה, למרות שאנחנו רואים את עצמנו קורבן של המצב. בוא נבין את הפרופורציות של הקוֹרְבָּנוּת כאן, אבל כולנו צריכים לצאת מזה, אחרת איזה תקווה יש לנו כאן? מה שקורה עכשיו ביפו, זאת תוצאה של פרובוקציות של פוגרומיסטים מהגרעין התורני כאן, שיש להם אינטרס ללבות את האש. ואם היו יורים כאן ביהודייה, יפו באמת הייתה עולה בלהבות, לאו דווקא מהצד הערבי, אלא מהצד היהודי. זאת הזדמנות לא נורמלית של הכהניסטים להגשים את החלום הרטוב שלהם כדי שיפו תהיה יהודית. לצערי, הניסיונות להבעיר את השטח חוזרים".
על פי הסדרה שלך השב"כ מעורב חזק במה שקורה ביפו.
"ברור. כמו שאמרו לי השכנים הערבים שלי: לך כיהודייה יש רק משטרה על הראש. לנו יש גם משטרה וגם שב"כ. שלא לדבר על זה שיפו מלאה במשת"פים, שלקחו אותם מהשטחים ושמו אותם כאן".
יפו היא חבית חומר נפץ?
"לא צריך להיות נביא זעם, אבל צריך להוציא את המצית מהידיים של אנשים שרוצים להדליק את הפתיל הזה. יש חומר נפץ מתחת למציאות כאן. יש כאן מוקש, אבל את המוקש הזה צריך לפרק, לא לפוצץ אותו".
טרגדיה בתוך טרגדיה
הסדרה "יאפא" ספוגה מתחילתה במשהו מעיק, חונק בגרון, המציג בכל פריים מצג קודר, נטול אתנחתות שמשחררות את האוויר מהריאות.
זה משהו שרצית להטמיע באטמוספירה של הסדרה?
"הסדרה לא תכננה את ה-7 באוקטובר. היא נוצרה על רקע של מציאות קצת אחרת. אבל יש לסדרה מבנה של טרגדיה ואיכשהו הטרגדיה נבלעה בתוך טרגדיה ענקית שכולנו חיים בתוכה. תסתכל מה קורה היום בעולם. זה משהו שאנחנו מתחבאים מלהתמודד איתו וזה נורא מאיים".
יאפא זה יפו בערבית. שם של סדרה הוא בדרך כלל קולב עליו היא תלויה. למה בחרת דווקא בשם הזה?
"אני תמיד מפנה ללוגו של הסדרה שזה מאבק על זהות בין יפו בכיתוב עברי ליאפא בכיתוב ערבי, וזה מתייצב על יאפא בכיתוב עברי. אבל השם ערבי. זאת הייתה כוונתי. הזהות היא תמה מאד מרכזית בסדרה".
הערבית בסדרה שזורה בהמון מילים עבריות. מאידך, הסלנג הערבי השתלט לגמרי על העברית.
"ביפו יש שפה שנקראת יפאווית, שהיא הלחמה בין ערבית לעברית. חצי משפט בערבית וחצי עברית".
את יודעת ערבית?
"יודעת קצת. מבינה יותר ממדברת".
עדי ענבר, אמא שלה אילנה ענבר ונעמי, אשתו של השוטר הערבי אמיר, הן סוג של היפסטריות יהודיות שהתיישבו ביפו במסגרת הג'נטריפיקציה והאקלקטיות התרבותית?
"נעמי ממש לא. היא בחורה פשוטה שהתחתנה עם בחור טוב שהוא במקרה ערבי. עדי הבת היא לגמרי סוג של היפסטרית ואימא שלה היא סוג של אומנית שחיה בשכונה מרונית וחיה בלה לה לנד, כי נורא יפה ביפו וכו'".
נוכחותו של השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר הפעילה עלייך צנזור עצמי?
"ממש לא, כי כל הסדרה נכתבה בזמן ממשלת השינוי. גם לא קראנו לו בסדרה בשם בן גביר, כי לך תדע מה יהיה עוד חמש דקות. רוב הסדרה הצטלמה ב-2023 לפני המלחמה ונעצרה ב-7 באוקטובר. אחרי זה היו שני סשנים של השלמות במהלך המלחמה באופן משוגע לגמרי. הראשון היה כשהגיע נחיל כטב"מים מאיראן, והשני הסתיים עם הטילים מאיראן במלחמת 12 הימים. בגדול, המלחמה השפיעה על הסדרה, אבל עדיף שלא אתייחס לזה כדי לא להיכנס לתחום הספוילרים".
יפו היא מיקרוקוסמוס של ישראל 2025?
"אני חושבת שכן. אתה יכול לכתוב: יפו כמשל".
"יאפא". ימי ראשון ורביעי, 21:30, כאן 11 וכאן BOX .8 פרקים.
מכאן 33:
פרק 1, שבת, 27.12, אחרי בסיטה.
פרק 2, שישי 2.1, אחרי מייק;
פרק 3, שבת, 3.1, אחרי בסיטה;
פרק 4, שישי, 9.1, אחרי מייק;
פרק 5, שבת, 10.1, אחרי בסיטה;
פרק 6, שישי, 16.1, אחרי מייק;
פרק 7, 17.1, אחרי בסיטה;
פרק 8, שבת, 24.1, אחרי בסיטה.
יוצרת הסדרה: ליאורה קמינצקי.
בימוי: ליאורה קמינצקי ומיכאל מאייר.
הפקה: מובי פלוס.
שחקנים: שאדי מרעי (אמיר מג'אר), אמיר ח'ורי (סאמר), ארכאן טריף (אדהאם מנסור), סלווה נקארה (אמל מנסור), מלי מזרחי (הדר רצון-רותם), לנה פרייפלד (סשה קנייבסקי), נטע ריסקין (אילנה ענבר), נטע רוט (עדי ענבר), עינת הולנד (נעמי), ג'וני אירביד (אבו טהאר), אורטל (הילה סעדה), ארם (אלון פדות), ח'לימה (ח'אולה חאג'), לונא מנסור (אלהאם), מוצארט כתילאת (בילאל), סאמר בשאראת (שהדי).
