ג'ואל אלון: "האם הלכנו רחוק מדי במרדף אחר עברייני הצווארון הלבן?"

שתף כתבה עם חברים

הסנטימנט הציבורי כיום נגד בעלי ממון ואנשים בעמדות כוח הוא חזק וסוחף, והביא למלחמה רב-מערכתית בעברייני הצווארון הלבן. ג'ואל אלון מציע לנו לשקול האם הלכנו צעד אחד רחוק מדי

"צפי להגברת האכיפה של רשות המסים". ג'ואל אלון (צילום: יח"צ)

במדינת ישראל הוכחנו שאף אחד אינו חסין: ראש ממשלה, נשיא, שר אוצר, חברי ממשלה נוספים ואינספור חברי כנסת, כולם הורשעו בדין, וחלקם ריצו עונשי מאסר בפועל.
את ראשי הערים שהתפרסמו במדורי הפלילים אין טעם למנות, כמו גם את מספר כתבי האישום שהוגשו נגד אישי ציבור, כשהבולטים בהם כיום (אולי מלבד וירוס הקורונה), הם כתבי האישום שהוגשו נגד נתניהו בתיקים השונים בעניינו.
נשאלת השאלה האם זו אינדיקציה להתפשטות השחיתות או לאכיפה נוקשה יותר?

אגב משבר הקורונה, ישנה סבירות גבוהה שנראה עלייה בהגשת כתבי אישום, בגין עבירות צווארון לבן, כנגד בני מעמד הביניים או כנגד אנשים אמידים יחסית: קופת המדינה פשוט מתרוקנת, והציבור דורש פתרונות ועכשיו. שלטון שחפץ חיים לא צפוי להעלות מיסים באופן דרמטי בעת הזו, ולכן, על מנת למלא את הקופה הציבורית, אנו נראה קרוב לוודאי העמקה של מאמצי הגבייה של רשות המיסים נגד חשודים בהעלמות מס שונות.

נכון, אין לכחד כי קיימת חשיבות מכרעת לשמירה על שלטון החוק, לתשלום מיסים, ולאמון הציבור במערכת. אולם אני סבור כי אכיפת היתר של מערכות החוק, קיימת ביתר שאת בתיקים המוגדרים ״צווארון לבן״. שאלו בעלי עסקים עצמאיים מה הם חשים לאחר ביקור של פקיד השומה בעסק. רובם יעידו כי חשו חשודים שנאלצים להוכיח שאינם מעלימי הכנסות. זאת, ללא קשר להקפדה על דיווח אמת.

"צווארון לבן הוא סיווג בלתי פורמלי". ג'ואל אלון (יח"צ)

מהן עבירות צווארון לבן?
מקור המושג עבירות צווארון לבן הוא במחקרו של הסוציולוג אדווין סאת'רלנד, שהתפרסם בשנות ה-20 של המאה הקודמת. סאת'רלנד מצא כי הנתבעים אותם חקר וסיווג כצווארון לבן, היו כולם רמי דרג, אמידים, בעלי מעמד, שביצעו מעשים הנחשבים לעבירות, אלא שעניינם נדונו בבתי משפט אזרחיים. כלומר, סאת'רלנד מצא כי כאשר מדובר על אנשים מקהילת "הצווארון הלבן", ישנו תחום שלם של עבירות, שמתנהל בצורה אחרת מבחינת סדרי דין, שהרי למרות שמדובר במעשים פליליים, העניינים נדונו בבתי משפט אזרחיים. כך סאת'רלנד בעצם טבע את המונח "עבירות צווארון לבן".

כיום מקובל לראות גם עבירות פליליות מסוימות כעבירות צווארון לבן (כלומר, לא רק לפי זהות המבצע): הלבנת הון, זיוף, רישום כוזב במסמכי תאגיד וכדומה, גם אם מבצע העבירות אינו איש ציבור ואינו ממוקם גבוה בסולם הסוציו-אקונומי. בין אם מדובר ב״עברייני צווארון לבן״, ובין אם מדובר ב״עבירות צווארון לבן״, בכל מקרה מדובר סך הכל בכינוי בלתי-פורמלי, וככזה תמיד יהיה נתון לפרשנות והינו תלוי הקשרים שונים.

אם כן, בניגוד לעבירות אלימות, בכל הנוגע לעבירות של צווארון לבן, הגבול בין מעשה עבירה פלילית לבין עוולה שהיא אזרחית במהותה הרבה פחות ברור. ניקח למשל עבירה שנחשבת עבירת צווארון לבן ״קלאסית״: גניבה בידי נפקד. מדובר במצב שבו אדם נוטל לבעלותו (מה שמכונה ״שלילת קבע של הבעלות״) משהו שהופקד אצלו כדין, כלומר, שאין מחלוקת שהחזקתו הראשונית בנכס שהופקד היא תקינה וחוקית. עכשיו, נניח ואנחנו שוכרים דירה ממישהו, וכנגד השכירות הפקדנו פיקדון. אם הנפקד (מי שקיבל את הפיקדון) לקח את הפיקדון לעצמו ״ללא הצדקה״, על פניו מדובר בעבירה של גניבה על ידי נפקד. עם זאת, מה הכוונה בדיוק ״ללא הצדקה״? אם איחרנו בתשלום מועד השכירות נגיד, האם יש בכך כדי להעניק לו את הזכות לשים יד על הכספים? לא בטוח. מה אם יש מחלוקת לגבי התנאים בהם נמסרה הדירה: האם קמה לבעל הדירה זכות חוקית לשלוח יד בכספי הפיקדון, או שמא יהיה מדובר בגניבה על ידי נפקד? בכל מקרה, הנסיבות ״מרגישות״ מאד חוזיות, קרי עניינים שבין אדם ל״חברו״ וככזה מקומו בדין האזרחי – ופחות מקום בו המדינה צריכה לכפות את ערכיה, באמצעות הדין הפלילי.

״היסוד הנפשי של עברייני הצווארון הלבן הוא מורכב יותר״. ג'ואל אלון (יח"צ)

בין אדם למקום
אחד העקרונות החשובים במשפט הפלילי, הוא שכדי לקבוע שנעשתה עבירה פלילית, צריך להוכיח שהייתה למבצע מחשבה פלילית. החוק הפלילי מתיימר לבחון מה עבר במוחו של אדם כאשר הוא ביצע מעשה כזה או אחר. עם זאת, היסוד הנפשי של עברייני הצווארון הלבן הוא מורכב יותר, וקשה יותר להוכיח את היסוד הנפשי, את הכוונה, את התכנון וכדומה.

כאשר עסקינן בעבירות של ״בין אדם למקום״, כלומר כאשר אין קורבן ממשי, אלא הקורבן הוא המדינה, המצב בעייתי אף יותר. בתיק מדינת ישראל נ' ברק כהן, דן בית המשפט העליון (!) במקרה שבו מאבטח בלשכת משרד הפנים בירושלים, אפשר לאנשים לעקוף בתור בתמורה להטבות אישיות. ברק כהן הורשע בשוחד בסופו של דבר. מדובר בתקדים עם השלכות משמעותיות לעבירת השוחד: כדי להרשיע בשוחד, נדרש להוכיח שמקבל השוחד הינו עובד ציבור. במקרה דנן, קיבל בית המשפט את הטענה שמדובר בעובד ציבור, למרות שמדובר בעובד של חברת כוח אדם שהעניקה שירותי אבטחה במשרד הפנים.

אין ספק שלא מדובר בצדיק, אבל בתוך עמינו אנו חיים: אם מאבטח המועסק על ידי חברת אבטחה יכול להיחשב לאיש ציבור לצורך עבירת השוחד, נראה שמערכת אכיפת החוק הלכה צעד אחד רחוק מדי. לראייה, במדינת ישראל נפתחים המון תיקים משטרתיים בישראל, יתכן אף שיותר מדי. מסמך משטרתי שהתפרסם בשנת 2017 מצא כי לאחד מכל שמונה ישראלים יש תיק פלילי, שיעור הגבוה פי 1.5 מבארה"ב, הידועה בידה הקשה על עבריינים. לקיומו של תיק פלילי השלכות קשות ונרחבות על חירותו של האזרח ועל יכולתו להשתלב חזרה כגורם יצרני וחיובי בחברה. אולי הגיע השעה לדון בעבירות צווארון לבן במנגנון מידתי יותר, לדוגמא במסלול אזרחי שאינו פלילי. בכדי שישראל תמשיך להיות מדינה דמוקרטית וליברלית, נדרש שהשלטון יוריד מעט את הרגל מהגז בכל הנוגע לאישומים פליליים על עבירות צווארון לבן.

השארת תגובה
הירשם
להודיע ​​על
0 Comments
משוב מוטבע
הצג את כל ההערות