בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב דחה (15.3) תביעת גבר למחצית הזכויות בבית בכפר שמריהו, השייך לבת זוגו לשעבר. הגבר תבע בטענה שהסכם הממון שנערך ביניהם הוא פיקטיבי, ונוצר כדי למדר את אשתו הראשונה מהרכוש המשותף לו לבת זוגו הנוכחית. השופטת אסתר ז'יטניצקי רקובר דחתה כאמור את תביעתו, וקבעה כי הסכם הממון שריר וקיים.
מדובר בפרק ב' של בני זוג שהכירו בשנת 2002. לו ארבעה ילדים מנישואים קודמים, לה שניים. מיד בתחילת היכרותם נכנס הגבר לכלא הרוסי לחמש שנים, ולאחר שחרורו הגיע לישראל ועבר להתגורר עם האישה בביתה שבהרצליה פיתוח.
ב-2008 חתמו בני הזוג על הסכם ממון שקבע הפרדה רכושית, ולא הובא לאישור בפני בית המשפט. בהסכם נקבע שאין בעובדה שהגבר מתגורר בביתה של האישה כדי להקנות לו זכות כלשהי בבית, וכי סעיף זה יחול גם אם האישה תרכוש בית אחר. השניים סיכמו שסיום הקשר יהיה בהודעה בכתב, וכי גם סעיף זה יחול אם הנתבעת תעבור לבית אחר. עוד נקבע, שבמקרה כזה, יפנה הגבר את הבית תוך 30 יום. עוד באותה שנה רכשה האישה בית בכפר שמריהו בשווי 2,750,000 דולרים, והשניים עברו לגור בו.
שבע שנים לאחר מכן, ב-2015, החליטה האישה להיפרד מהגבר, והודיעה לו על כך בכתב. מאחר שלא פינה את הבית תוך 30 יום, כאמור בהסכם הממון, הגישה תביעה לפינויו. שבועיים לאחר מכן הגיש הגבר תביעה למתן פסק דין הצהרתי כנגד האישה, בה ביקש מחצית הזכויות בבית, ותביעה נוספת לתשלום דמי שימוש ראויים. הצדדים הגיעו להסכמה שהגבר יפנה את הבית ויקבל מהאישה דמי שכירות של 5,600 שקלים לחודש, עד שבית המשפט יכריע בתביעותיהם.
באמצעות באי כוחו, עו"הד לורי גייזלר ונועם אברהם, טען הגבר שמחצית הזכויות בבית שייכת לו מכוח השקעותיו ברכישת הבית ובשיפוצו, וכי הסכם הממון היה למראית עין בלבד, ואין לו תוקף מאחר שלא אושר בבית משפט ונכתב ללא תאריך וללא מספרי ת.ז. של הצדדים. האישה, באמצעות באי כוחה עו"הד שי סיון, זהר פשה-אלון ואפרת חורי-הרוש, טענה שכל הזכויות בבית שייכות לה, בהתאם לרישום הבעלות ובהתאם להסכם הממון שנחתם בין הצדדים, וכי אביה מימן את רכישת הבית ושיפוצו ולא היתה כל כוונה להקנות לתובע זכויות בבית.
השופטת ז'יטניצקי רקובר התרשמה מעדות עורך הדין שערך את ההסכם והוזמן להעיד, וטען שלא מדובר בהסכם פיקטיבי, אלא בכזה ששיקף את המצב המשפטי האמיתי ששרר בין הצדדים, והוא הפרדה רכושית. השופטת הדגישה שהתובע לא הצליח להוכיח שהעביר סכומי כסף שונים על חשבון רכישת הבית ושיפוצו, ולכן דחתה הן את תביעתו למתן פסק דין הצהרתי באשר לזכויותיו בבית, והן את תביעתו לדמי שכירות.
"הלכה פסוקה שגם כאשר זוג מוכר כ'ידוע בציבור', אין בכך כדי להסיק שרכוש שנרכש על ידי אחד מבני הזוג הוא רכוש משותף, ומחובת הטוען לשיתוף בנכס מסוים להוכיח כוונת שיתוף באותו נכס, כשהלכה הינה שנטל זה הינו כבד יותר מהנטל הרובץ בנסיבות דומות על בני זוג שנישאו, ובייחוד כשהטענה לחזקת השיתוף סותרת את הרישום הקיים על הנכס", כתבה. "הסכם הממון שריר וקיים, על פיו אין לתובע זכויות בבית, אפילו אם ישקיע כספים בבית".
עוד פסקה, כי על הגבר להשיב לאישה את דמי השכירות ששילמה לו עבור כל התקופה ששולמה, ובנוסף חייבה אותו בשכר טרחת עו"ד והוצאות משפט לאישה בסך 18,000 שקלים.
הכותבת, עו"ד דפנה לביא, היא עורכת דין לענייני משפחה ומרכזת מדור המשפחה באתר "פוסטה".
