תיאור השוד שיוחס לשוטר היס"מ אלכסנדר גיטין בביתו של איש עסקים בצפון תל אביב, נכתב על ידי שופט בית המשפט המחוזי צבי גורפינקל, כמו סיפור בלשי. על פני עשרה עמודים של הכרעת דין, המנתחת את הראיות המשפטיות בסגנון סיפור מתח, התמסר השופט גורפינקל לתפקיד המספר, עד כדי כך ששכח מהמנהג המשפטי להודיע על זיכוי כבר בתחילת הכרעת הדין, ומתח את שומעיו, כולל הנאשם ופרקליטיו עו"ד אבי עמירם ועו"ד איה שורק, עד לשורה האחרונה. תוך כדי הסיפור, נחשפו מחדלים משטרתיים מסמרי שיער.
"ב-16 בספטמבר 2017, מוצאי שבת", פתח גורפינקל, "הגיע אדם לבוש במדי יס"מ, חבוש כובע משטרה, חגור חגור משטרתי, לאוזנו אוזניה הנחזית להיות מחוברת למכשיר קשר, ובידו צו המתחזה לצו חיפוש, לבית…בשכונת תל ברוך בתל אביב". בבית מתגורר בעל קזינו ובתי מלון ברומניה, ונראה שלשודד היה מידע מוקדם מדויק, שכן האיש חוזר לביתו רק פעם בכמה שבועות.
כשנפתח שער הבית, הודיע מי שנחזה כשוטר לבעלי הבית שהוא משרת במחלקת הלבנת הון והונאה במשטרה, ובידו צו חיפוש. המתלוננים הבחינו שהכתובת הרשומה בצו תואמת את ביתם, אולם שם המשפחה דומה אך לא זהה. הם טענו שהצו אינו חוקי, ודרשו מה"שוטר" לחזור עם צו תקין. אלא שזה השיב כי הנתון היחיד הקובע את חוקיות הצו הוא כתובת המגורים, ואיים שאם לא יאפשרו לו לבצע חיפוש, יזעיק את הצוות הממתין לו בחוץ ו"ישבור את הבית".
המתלונן הסכים לחיפוש, והוביל אותו למגירה בה החזיק 11 אלף דולר. המתחזה העמיד פנים כאילו הוא מוסר עדכון במכשיר הקשר, עטה על ידיו כפפות, הוציא שקית מז"פ והכניס את הכסף לתוך השקית, תוך שהוא מודיע למתלונן שהכסף מוחרם. המתלונן דרש כי יערך רישום מסודר של הכסף שנלקח, אולם ה"שוטר" דחף אותו, ואיים לעצור אותו בשל תקיפת שוטר.
החל ויכוח, והמתלוננים דרשו להתקשר למשטרה ולעורך דין. בתם ביקשה לצלם את האירוע, אך המתחזה איים להחרים את הנייד. בני הבית ניסו למנוע ממנו לצאת, אבל הוא דחף אותם, וברח מהמקום. ההנחה הראשונית היתה שהשודד אינו שוטר, והחקירה נערכה במרחב ירקון.
לאחר שהגיעה למבוי סתום, הוחלט לפרסם את צילום סרטון האבטחה מהבית בתוכנית "הכל כלול" בערוץ 10. בעקבות הפרסום, התברר שחבריו של גיטין, ששירת 12 שנים ביחידת המסתערבים של מג"ב ולאחר מכן כשוטר יס"מ ביס"מ לכיש, זיהו את תמונתו של השודד כחברם לכאורה. הוא נעצר על ידי מח"ש, ולאחר איסוף ראיות תומכות הואשם בשוד, שימוש במסמך מזויף, זיוף, ושימוש לרעה בכח המשרה.
"התביעה ערה לכך שמדובר בתיק נסיבתי, ואין ראיות ישירות הקושרות את הנאשם, אולם לטענתה מדובר בנסיבות שמוליכות למסקנה אחת ויחידה, והיא שהנאשם הינו השודד", כתב גורפינקל. "התביעה מפרטת כי השודד היה לבוש במדי שוטר יס"מ מהסוג החדש עם רוכסנים, כמו מדיו של הנאשם. התנהגותו של השודד מצביעה על כך שמדובר בשוטר, אשר מבצע את השוד בקור רוח וללא פחד, מציג צו הנחזה להיות צו חיפוש חוקי, מגיע עם שקית מז"פ ועם כפפות, ומציג עצמו כשוטר ממחלק הונאות וזיופי שטרות.
"גם תיאורו של השודד כפי שנמסר למשטרה על ידי המתלוננים תואם את תיאורו של הנאשם, למרות שהמתלוננת זיהתה בתחילה אדם אחר…אך התברר שיש לו אליבי. התביעה ערה לכך שאין די בזיהוי, והצביעה על איכונים שנערכו במועד השוד, והנאשם…אינו אמור להימצא בתל אביב, ובכל זאת אוכן בשעות המתאימות לביצוע השוד בנאות אפקה, בסמוך לבית המתלוננים.
"טענתו המרכזית של הנאשם היא כי הוא נוהג לשוטט באתרי היכרויות, להכיר נשים שונות ואקראיות על מנת לקיים עמן יחסי מין, והוא מסביר את היותו בצפון תל אביב בזמן ביצוע השוד בכך שנפגש עם אישה באותו אזור. הנאשם התבקש להוביל את החוקר לבית בצפון תל אביב שבו לטענתו בילה עם אותה אישה, אולם טען שאינו זוכר היכן נמצא הבית".
מומחית מטעם התביעה, הוסיף גורפינקל, ביצעה התאמות בין התמונות שהורדו מסרט הצילום לבין תמונותיו של הנאשם. אולם "חוות דעתה היא כי קיימת 'אפשרות' שמדובר באותו אדם. בסולם ודאות של זיהוי פנים בין 1-9, חוות הדעת מסווגת את הנאשם רק בדרגה 5 (הבינונית).
לטענת התביעה המניע למעשה היה חובות ותיקי הוצאה לפועל שצבר, וכי יום לאחר השוד העביר הנאשם 4,000 שקלים במזומן לאדם אחר, שיום לפני השוד שלח לו שמונה הודעות. "כמו כן", המשיך השופט, "טוענת התביעה כי הנאשם לא שיתף פעולה עם החוקרים, ובתרגיל חקירה שנערך הוא צולם מתהלך, ותנועותיו דומות לאלה של השודד".
הראיות המסייעות לא סייעו
זיהוי כשלעצמו אינו יכול להספיק לצורך הרשעה בפלילים, שב גורפינקל וקבע, ואף על פי כן לדבריו הראיות היו מספיקות "אילו היה מדובר בהליך אזרחי, שבו המתלונן היה תובע את הנאשם. אז היה מקום לקבוע כי המתלונן הרים את נטל הראייה המוטל עליו, כדי לקבוע שהנאשם הוא השודד. יחד עם זאת, אנו עוסקים בהליך פלילי, ויש לבדוק בזהירות האם זיהויו של הנאשם על ידי חבריו די בו, בצירוף הראיות הנוספות.
"כאן המקום לציין שהיו מחדלי חקירה רבים בחקירת האירוע. כזכור, האדם שנראה בתצלומים נכנס לבית המתלוננים, דפק תחילה על שער הכניסה לחצר ולאחר מכן נכנס לבית, ועד לרגע שחבש לידיו את הכפפות, התהלך בבית בידיים חשופות. לא היתה כל מניעה לנסות להוריד ממצאים של טביעות אצבעות או די.אן.איי, ואם הדבר היה מבוצע, סביר להניח שהיה נמצא ממצא כלשהו המלמד על זהותו של השודד.
"ברור כי השודד התהלך דקות לא מעטות בבית עד להוצאת הכספים מהמגירה, סביר להניח שניתן היה למצוא ממצאים פורנזיים המלמדים על זהותו. זאת ועוד, הבית היה עם שמונה מצלמות אבטחה, אולם המשטרה הסתפקה בהורדת צילומים מארבע מצלמות בלבד. גם הרחוב כולו מרושת במצלמות, וניתן היה להוריד את הצילומים המלמדים על הגעתו של השודד לבית ועל נתיב בריחתו, והדבר לא נעשה".
גורפינקל קבע אמנם שגרסת הנאשם בדבר יציאתו לבילויים עם נשים אינה אמינה, "וקיים חשד כבד כי המציא גרסה זו רק כדי ליצור לעצמו אליבי בקשר להימצאותו באזור הסמוך לבית שבו בוצע השוד". למרות, הסביר, "אילו אוכן הנאשם באזור האנטנות המכסות את הרחוב, הייתי קובע ללא היסוס כי אינני מאמין לגרסתו כי בילה עם אישה בכתובת שאיננו זוכר, ואת שמה אינו יודע, ועוד הייתי קובע כי הראיות מובילות למסקנה אחת ויחידה כי הנאשם הוא השודד".
השופט התייחס לכך שלפי חוות דעת של מומחה חברת פלאפון, מטעם הפרקליטות, האיכון בוצע באנטנות הדר יוסף ונאות אפקה, באזור המצוי במרחק דקות מספר מבית הנשדד, ולא בסביבתו המדויקת. מנגד, ההגנה הסתייעה במומחה פרטי לאיכונים סלולרים, עו"ד שרון פרי, אשר סייע לעו"ד עמירם בשלב הסיכומים כדי לערער על חוות דעת המומחה מטעם התביעה. בסופו של דבר כתב השופט: "מאחר שהנאשם לא אוכן בכתובת השוד, אלא רק באזורים סמוכים, אין די בכך כדי להצביע למעלה מכל ספק סביר כי הנאשם היה בבית המתלוננים דווקא…למרות החשד הכבד הרובץ לפתחו של הנאשם, סבירות זו אין בה די במשפט פלילי".
