בית המשפט המחוזי בירושלים דחה השבוע במלואה תביעת פיצויים בסך 150 מיליון שקלים שהוגשה נגד הכנסת, מנהל מקרקעי ישראל והוועדה המחוזית לתכנון ובנייה, על הפקעתו של "בית פרומין", בית משכנה הקודם של הכנסת במרכז ירושלים. לאחר שהכנסת עברה למשכנה הנוכחי בשנת 1964 שימש הנכס כמשרד התיירות למשך תוקפה.
על פי פסק הדין, התובעת – בית משכן הכנסת הישנה בע"מ באמצעות שמיוצגת על ידי עוה"ד דוד שמרון, מיכאל ראבילו ואופק ברוק, היא חברה פרטית שרכשה את הזכויות בנכס מהמדינה – בעקבות זכייתה במכרז בשנת 2002. קודם למכרז קידמו גורמי המדינה תכנית להשבחת הנכס שנועדה לאפשר הקמת מבנה בן 16 קומות במקום.
זמן קצר לאחר שהתובעת זכתה במכרז ושילמה את התמורה בסך של כ-10 מיליון שקלים התעוררה סערה ציבורית והוגשו התנגדויות לתוכנית. התובעת מצידה ביקשה לבחון אפשרות לבניין מגדל בן 24 קומות ואף מעבר למה שהוצא בתוכנית שהופקדה. הליכי התכנון עוכבו ובין לבין נדון עתידו של הנכס לפני ועדות שונות של הכנסת.
בהמשך הוגשו הצעות שונות להקמת מוזיאון הכנסת בנכס תוך הפקעת זכויות התובעת. במקביל התקיימו לאורך שנים מגעים בין התובעת לבין הכנסת, לרבות באמצעות נציגי המדינה, במטרה לבחון פתרונות שונים בכלל זה לשימור הנכס הקיים תוך מיצוי אפשרויות בנייה לגובה מעליו, אולם המגעים לא צלחו. בשנת 2010 התקבל חוק מוזיאון הכנסת כאשר בהתאם לחוק הופקעו מידי התובעת זכויותיה בו. התובעת קיבלה בעקבות כך פיצויי הפקעה בסך של כ-44.5 מיליון שקלים אך לצד זאת, נשמרה לה האפשרות להגיש גם תביעה לפיצויים מעבר לכך.
התובעת תבעה את הנזקים ואובדן הרווחים שנגרמו לה בשל כך וזאת מעבר לפיצויים שקיבלה. במסגרת התביעה טענה התובעת כי התנגדות הכנסת לתוכנית המופקדת אשר הוצגה במסגרת המכרז לשיווק המקרקעין, מהווה הפרה של ההסכם שנחתם בינה לבין רשות מקרקעי ישראל עמה.
לחילופין, טענה התובעת להתרשלות הכנסת והוועדה המחוזית בעת הדיונים בתוכנית ובעיקר נוכח העיכובים הרבים בקידום התכונית המופקדת. בנוסף, הועלו טענות להפרת חוזה ולעשיית עושר ולא במשפט.
הנתבעות, באמצעות עוה"ד חלי לסר ותומר פרידמן מפרקליטות מחוז ירושלים (אזרחי) טענו, בין השאר, כי לא היה מקום להתייחס אל כלל הנתבעות כאל גוף אחד וכי לא מתקיים קשר סיבתי בין עיכוב הליכי התכנון או קידום הליכי החקיקה ונוכח מדיניות התכנון במועד הרלבנטי טובים היו סיכוייה של התכנית המופקדת להידחות. בהקשר זה גם נטען כי תוכנית לבניית 24 קומות מעולם לא הוגשה כנדרש, ובניגוד לנטען לא ניתנה לה הסכמה עקרונית והתוכנית כאמור הגיעה לכל היותר לשלבים ראשוניים של בחינה.
השופט דוד גדעוני קבע כי החוזה שנחתם מול מנהל מקרקעי ישראל המטיל על היזם חובה להגדיל את זכויות הבניה בנכס, איננו מטיל כל חיוב על הכנסת או על חברי הכנסת ואין בהתנגדותם לתכנית כדי להוות הפרת הסכם או הפרת חובת תום לב. בית המשפט הדגיש את מעמדה הייחודי של הכנסת ואת עיקרון הפרדת רשויות וקבע כי לא הונחה כל תשתית לכך שההסכם נחתם בשם הכנסת ואף לא על דעתה.
בתווך, קיבל בית המשפט את טענת הפרקליטות לפיה קבלת טענות התובעת תהווה כבילה של שיקול דעתה של הרשות המנהלית בבואה לבצע את תפקידה, ובענייננו הכנסת, וזאת אין לאפשר. בית המשפט גם דחה את האבחנה אותה ביקשה התובעת לבצע בין הפעילות הפרלמנטרית של הכנסת לבין התנגדות לתוכנית ופניות לוועדה המחוזית וקבע כי פעולות חברי כנסת נועדו לשרת את הפעילות הפרלמנטרית והצעת החוק שהוגשה, ודחה את טענת התובעת להתרשלות עת שביקשו לעכב את הליכי התכנון.
כמו כן, בית המשפט גם התייחס לסוגיית הנזק ודחה את טענות השמאי מטעם התובעים, ירון ספקטור, לגבי חוות דעת מומחה מטעם בית משפט שהוגשה על ידי השמאי אמנון נזרי, תוך שקיבל את טענות השמאי מטעם המדינה, טענות שהוצגו על ידי השמאי אסף אשכנזי ממשרד השמאים "רובל, אסולין, אשכנזי" וסגן השמאי הממשלתי גילי בלולו, וקבע כי לא ניתן להתערב ברכיב אחד מחוות הדעת (הוצאות הבנייה) בהתעלם מיתר הרכיבים העומדים בבסיס קביעת השווי.
