בית משפט השלום בתל אביב זיכה היום (4.11) מחמת הספק גבר שהואשם בסחיטה באיומים ובהטרדה מינית במחשב ובנייד. השופט עידו דרויאן–גמליאל קבע כי התביעה לא הצליחה להוכיח כי הנאשם א"ש הוא אכן זה שעמד מאחורי ביצוע העבירות, וביקר קשות את מחדלי החקירה של המשטרה, שלדעתו אף יכלו למנוע בפעולה אחת את כל ניהול התיק, כפי שהובא בפניו.
לפי כתב האישום, ב-20 בפברואר 2015 נענתה המתלוננת להצעת עבודה שכללה תשלום גבוה תמורת הלקאת גברים או מתן עיסוי, והדגישה כי הכל חוקי ולא מדובר ביחסי מין. מפרסם ההצעה שלח לה רשימת של פרטי גברים שיהיו מעוניינים בשירותיה, ואחד מהם הזדהה בשם בדוי (שי) והעביר לה את כתובת המייל ומספר הנייד שלו.
"שי" הצליח לשכנע את המתלוננת להתפשט בשיחת וידיאו, ואז החל להטריד אותה ולאיים עליה כי יפרסם את התמונה אם לא תקיים את בקשותיו, שנשאו אופי מיני. הוא לא הירפה גם כשסירבה, והיא הגישה תלונה במשטרה. החקירה שנפתחה כללה שימוש באמצעים טכנולוגיים על מנת לאתר אותו ואת כתובת המשתמש שלו, ובסיומה הגיעו השוטרים של הנאשם. כבר בשלב הזה התרחש המחדל החקירתי הראשון, אליו נגיע בהמשך.
באמצעות סנגוריו, עורכי הדין עינת ברנע ואלעד רט, הכחיש הנאשם את מה שיוחס לו, מסר את גרסתו, וסיפק שני סיפורים מוזרים לכאורה, על אישה בשם בתיה, שהתקשרה אליו יום אחד על אף שאינם מכירים, ואמרה לו שקיבלה את תמונתו ופרטיו.
לדבריו הוא נסע עם אשתו וקרוב משפחה לבתיה, ושם קיימו צ'ט עם המתחזה, שכנעו אותו להתקשר ממספר חסוי, והשיחה הסתיימה בקללות ובטריקת טלפון. כבר בגרסה זו טען א"ש כי שם המשתמש והכתובת קשורים למקום עבודתו, הנותן שירותי תקשורת, ולכל העובדים יש גישה למחשבים בעסק.
הסיפור השני קשור באדם בשם אברהם, שפלט שיחות ממספר הטלפון ממנו לכאורה התקשר הנאשם, הוציא בינואר 2015 חמש שיחות לעסק להשכרת חדרים על בסיס שעות. פרטי הלקוח אינם נלקחים, טענה מנהלת המקום, אולם במקום פועלת מצלמת אבטחה שמצלמת כל רכב.
בדיקה קצרה העלתה שרק רכב אחד נכנס לחצר באותו יום, והוא שייך לאברהם, בעל שלוש כתובות, שרק לשתיים מהן נשלחו שוטרים לחפשו, ולא מצאו. בשלב הזה נגנז הרעיון שהוא קשור לעניין, מאחר שהחוקרים היו בטוחים שא"ש הוא האשם.
השופט דרויאן גמליאל הבהיר תחילה כי אכן לא חסרות סתירות בגרסתו של א"ש, אולם מיהר לתהות באשר לאיכותה של חקירה המשטרה בתיק. "…מספר פעולות, לכאורה מתבקשות, לא בוצעו או נזנחו לאחר בדיקה ראשונית", כתב. השופט התייחס בעיקר לעובדה שהחוקרים בקשו מהמתלוננת לנהל עם החשוד משא ומתן ולהיפגש איתו, אולם לאחר שהסכימה הודיע לה אחד החוקרים שהסחטן זוהה ואין עוד צורך במפגש, מה שהיה מסיר ספק באשר לזהות המטריד.
בנוסף, המשיך השופט, לא נבדקו כראוי טענותיו של א"ש לשימוש של אחרים במכשירים שנתפסו, החוקרים נמנעו מאיכונים והסתפקו בנתוני הג'ימייל מאחר שסברו כי אין עוד צורך בנתונים נוספים. מאותה סיבה, קבע השופט, נזנח כיוון החקירה של אברהם, ולא נבדקו כתובת IP ומספרי טלפון שנרשמו בעת פתיחת החשבון.
מסכת הראיות, הוסיף דרויאן-גמליאל, היתה רחבה ביותר, ועיקרה "במידע… מחומרי המחשב עצומי ההיקף שנתפסו בחקירה, אך לא נחקרו לעומקם ולא מוצה ערכם הראייתי, כפי שהסתבר".
השופט הסביר כי אל מול החומר המצביע על אשמת הנאשם, בדרכה של ההרשעה עומדים הסיפורים על בתיה ואברהם, שכאמור לא נבדקו כראוי. "משבוססה ברמה מספקת האפשרות שאחר עשה שימוש בדמותו של הנאשם ובפרטי ההתקשרויות שלו", כתב השופט על מקרה בתיה, "וכשהשערות שונות… אינן מוצאות ביסוס ראייתי, אין מנוס ואין מפלט מקולות הכרסום של עכבר הספק".
השופט הוסיף את השגותיו גם לגבי מקרה אברהם, כשהוא חוזר וכותב כי אינו מבין כיצד נזנח כיוון החקירה הזה. "החשד שלא נבדק ולא הוסר, שאפשר ואחר עשה שימוש במנוי המבצעי (המכשיר ממנו התקשר הסחטן, דק"צ), נוגע בליבת ענייננו ויוצר ספק סביר".
עוה"ד ברנע ורט לא הותירו ספק לגבי הספק. "בית המשפט למעשה קבע שהמשטרה התרשלה בעבודתה, שכן מרגע שהתעורר אצלה חשד שהנאשם הוא זה שעומד מאחורי העבירות, היא הפסיקה לחקור וזנחה כיוון חקירה רציני שהיה עשוי להביא לגילוי האדם שביצע את העבירות.
"המקרה הזה צריך להדליק נורה אדומה לכל אזרח, וראוי שהמשטרה תלמד את הכרעת הדין, תפיק ממנה לקחים, ותוודא שבעתיד חקירות יתנהלו במטרה להביא לחקר האמת, תוך בחינה לעומק גם של האפשרות של החשוד המיידי אינו בהכרח אשם".
