"האנרגיה המינית הינה כוח מניע אדיר. מנוע כלכלי עולמי. הסחר מכר במין תמורת מצרכים, מועדוני מין, תעשיית הפורנו, נשים, גברים, כל אלה מעסיקים את האדם הנורמטיבי החל משחר ילדותו ועד תום חייו… מדינה מערבית חילונית-ליברלית המתייחסת בסלחנות ובסובלנות להפגנה של מיניות בוטה בכל מקום, המקדשת את היופי הנשי כסחורה מוכרת שירותים ומוצרים, המציגה את הגוף הנשי במערומיו, גם באופן בוטה, בפרסום, על גבי כרזות ענק, נעה לה במציאות אמביוולנטית של מוסר כפול בין מתירנות לבין מוסרנות".
הפסקה הזו היא חלק מעתירה שהגיש עו"ד יעקב שקלאר נגד מחלקת הסייבר בפרקליטות המדינה אשר חסמה אתרי אינטרנט בהם מפורסמים צילומים פורנוגרפים וסרטונים לצד מודעות של שירותי ליווי ועיסוי, שהמדינה רואה בהם מכבסת מילים לדבר האמיתי – שירותי זנות. ניסוחים מעודנים של השירותים המוצעים הוצגו בפני מחלקת הסייבר בניהולו של ד"ר חיים ויסמונסקי, אך שם דחו את הגרסה החדשה ופנו לבית המשפט.
הצו ניתן למחלקת הסייבר על ידי שופט בית משפט המחוזי בתל אביב, ציון קפאח, שכבר נכווה קשות בעבר על ידי הלובי הפמניסטי בתקשורת כאשר נטל חלק בהרכב שופטים אשר התייחס בסלחנות לנאשם בתקיפה מינית, יניב נחמן, שלא הוכח כלל כי היה סם אונס או אונס.
הצו הנוכחי, שניתן על בסיס חוק "הגבלת גישה לאתרים לשם מניעת ביצוע עבירות", מחייב את ספקי האינטרנט הרלוונטים בישראל לחסום את פעילות האתרים הנקובים בצו. אלא שהצו ניתן במעמד צד אחד, עקב "אי איתור המפעילים" של האתרים, לטענת המדינה, וכעת יש למפעילי האתרים זכות לבקש את ביטול החסימה לאלתר.
עו"ד שקלאר מייצג בעלים של ארבעה מתוך 15 אתרי אינטרנט אשר נחסמו עד כה. לדבריו, בקשת החסימה התקדימית הוכרעה במעמד צד אחד מבלי שנדונו כלל הסוגיות העיקריות הנובעות מפגיעה בחופש העיסוק של העוסקות והעוסקים בתעשיית הזנות, זכות הקניין, חופש הביטוי, והאוטונומיה של הרצון החופשי.
לפיכך, את הדברים שכתב בעתירה לשחרור אתרי הפורנו מהאיום הפמניסטי ניתן לקרוא כמניפסט וקריאת תיגר אידאולוגית, גם משפטית, מרעננת לשם שינוי, המתנגדת לפופוליזם העכשווי בהובלת הפרקליטות אשר יוצאת למהלך של חיסול תעשיית הזנות בישראל, במקום למסד אותה – בראש וראשונה לטובתן של העוסקות והעוסקים בתחום.
החוקים החדשים, הפלילי והמנהלי המאפשר חסימת אתרים, אינם חוקתיים, לטענתו בעתירה. "אין להשוות סחר במין לסחר בנשק, לסחר בסמים קשים או בטרור… רק מקום בו ישנה פגיעה בקטינים או באינטרס ציבורי מובהק, יינתן צו כה דרקוני הפוגע בחופש הציבור להחליט לגבי פעילות מינית חוקית, שבה הוא מעוניין לעסוק. בית המשפט קבע כי זו הפעם הראשונה בה מתבקשת הגבלתו של אתר אינטרנט מכוח החוק (החדש), לפיכך גם אנחנו נעלה סוגיות עקרוניות שבמוסר, בנורמות רצויות, בהליך ראוי ובפגיעה בזכויות".
חוק יסוד: חופש העיסוק
עו"ד שקלאר מייחד חלק מהעתירה ללובי הפמניסטי בכנסת. "דומה כי העיסוק בזנות מטריד את מנוחתן של פעילות חברתיות וחברות כנסת החוות את הזנות כסוג של השפלה ועלבון… בעניין זה יש מחלוקת רצינית בין אלה הסבורים כי הזנות הינה 'עבדות מודרנית', 'הזונות הינן שפחות מין' והזנות הינה 'אונס מתמשך', לבין אלה הסבורים כי הוויכוח הינו על תנאי העיסוק בזנות – ולא עצם העיסוק.
"במדינות העולם ישנן גישות שונות להתמודדות עם תופעת הזנות, בין המדינות הממסדות אותה והופכות אותה למקצוע ככל המקצועות, ומכפיפות את העיסוק בזנות לדיני עבודה ולדיני רישוי עסקים, לבין המדינות שבהן העיסוק בזנות אינו חוקי.
"במדינת ישראל העיסוק בזנות – חוקי. אישה רשאית למכור את גופה תמורת כסף ולהציע מין לכל דורש. גם התשלום עבור שירותי המין חוקי (עדיין, א"ז, ז"ק), השאלה היא, האם מותר לאסור על פרסום של עיסוק חוקי? התשובה לשאלה מזדקרת על פניה. ככל שהתנהגות מסוימת הינה מותרת, על פי עיקרון החוקיות יש לאפשר אותה, ואין לצמצם את גבולותיה אלא על פי עקרונות חוקי היסוד: חופש העיסוק וכבוד האדם וחירותו.
"ככל שהמפגש הזנותי בין לקוח לזונה הינו חוקי, יש לאפשר אותו בתנאים השומרים על כבוד האדם. וככל שבחר לעסוק בזנות, אין המדינה רשאית למנוע ממנו להתפרנס מעיסוקו בכבוד", מוסיף עו"ד שקלאר בסקירה של "הצד האחר" שהגיש לבית המשפט. "מדינת ישראל קבעה כי למרות שהעיסוק בזנות חוקי, ניהול הזנות (סרסרות) או החזקת המקום לצורך עיסוק בזנות – הינם אסורים. בכך קבע המחוקק באופן מופרך וחסר הגיון מציאות שבה הזונה אינה רשאית לעסוק בעיסוקה בשום מקום.
"אפילו אם הזונה עוסקת בביתה, גם אז היא עוברת עבירה של החזקת מקום. גם אם הזונה מתארגנת עם עוד כמה חברות ומשכירות מקום, זהו מקום בלתי חוקי. אם אחת מהן עונה על טלפונים או דואגת לכביסה, או לניקיון או לפרסום, היא מיידית הופכת לסרסורית.
"באבנורמליה מופרכת זו המחוקק מדרדר את הזנות לרחוב וחושף אותה לתנאי עבודה בלתי נסבלים, שוד, אונס, אלימות", כתב עו"ד שקלאר. "אם בכל זאת תבחר לעסוק במקום כלשהו תצטרך הזונה להסתמך על אכיפה בררנית של רשויות החוק. מאות דירות דיסקרטיות ומקומות המשמשים למין מוכרים למשטרה. למעשה המשטרה פוקדת ומבקרת תדיר באותם מקומות, בודקת האם מתבצעות עבירות נלוות כגון סחר בנשים או העסקת קטינות, ואם 'הכל בסדר' מותירה מקומות אלה לעבוד. לכל היותר, המשטרה סוגרת את המקומות ל-30 יום.
"אכיפה בררנית זו שאין בה שכל או הגיון, משמשת כר נרחב לסחיטה באיומים", הוסיף עו"ד שקלאר – "סחיטה של השוטרים את הזונות ואת העוסקים בתחום, אם כדי לגייסם כמודיעים, אם לצורך קבלת שוחד מיני, ולעתים אף לשוד של הזונות. בידינו עדויות שמיעה רבות מזונות המספרות על שוטרים אשר נוטלים מהן את כספי האתנן והכספים 'נעלמים' בדרך לשום מקום".
שוטרים וסרסורים
שקלאר מבקש להמחיש את העמדה שלו באמצעות דמותו של יו הפנר המנוח, מייסד מותג "פלייבוי" שהקים תעשייה עולמית של קולנוע, מועדונים, אמצעי תקשורת ותרבות פנאי המבוססים על סקס ונשים. אם מותג בעל יוקרה בינלאומית שכזה נחשב כלגיטימי, הוא תוהה, מדוע הדבר לא חל על העוסקות והמפרסמים בישראל?
"ככל שהעיסוק בזנות חוקי, יש לאפשר לעוסקים להתפרנס בכבוד, כך שיוכלו לעסוק במקום בטוח, הגייני, בשעות סבירות, אבל אם המחוקק ביקש לקבוע כי הזנות בלתי חוקית, עליו לאסור על עצם העיסוק", הוא כתב בעתירה. "התופעות הנלוות כגון תנאי תברואה ירודים, ניצול, פגיעה נפשית ופיזית, נובעים מהעובדה שהזנות הנה מחתרתית והעוסקים בזנות נתונים למרותם של סרסורים מצד אחד ושל שוטרים מצד שני. במצב החוקי השורר במדינת ישראל, סרסור יהיה מי שמוכן לשבת חמש שנות מאסר בפועל, היינו – פושע. היה ויתבטל סעיף הסרסרות, הרי שהסרסור יהפוך למעסיק הוגן, איש עסקים".
"על מנת להיטיב את תנאי העסקתן של הזונות, יש לאפשר את העיסוק במקום בר-הגנה, בבית-בושת מוסדר. אבל במקום למסד את הזנות, לפתור את המצוקה ולאפשר את קבלת השירות בתנאים השומרים על כבוד האדם, ממשיכים הגופים המיליטנטיים בשליטת נשים פמיניסטיות, לדרדר את הזנות למחוזות מחתרתיים ואת תנאי ההעסקה לתהום".
לדברי הסנגור המיומן והשנון, ליטיגטור מבריק יש לומר, על הכף מונחת שאלה ערכית – האם המדינה צריכה להתערב ברצונם החופשי של בגירים. לפי מכתב שכתבו עובדות בתעשיית המין לחברות כנסת בשבוע שעבר, לאחר קידום החוק להטלת קנסות על צרכנים, מתברר כי נשים רבות העוסקות בזנות כלל אינן רוצות בהתערבות המדינה בענייניהן, "הן רוצות שיפור של תנאי העבודה. הן דורשות שהמשטרה תפסיק להטריד אותן. הן דורשות מקום סביר".
שקלאר טוען שהמציאות בשטח שונה מאוד מעמדת חברות הכנסת ושרת המשפטים איילת שקד המקדמות את החוקים נגד הזנות באופן כללי. "לפי סטטיסטיקות שונות יש מעל מיליון ביקורים בחודש אצל זונות בישראל. השימוש הנפוץ בשירותי מין מעיד כי מדובר בצורך חברתי מבוקש – ומוטב להכיר בו בתנאים השומרים על כבוד הלקוח וכבוד הזונה".
מהי זונה?
בשלב זה מתעוררות עוד כמה שאלות חברתיות, מוסריות ומשפטיות, מעשיות מאוד. היכן עובר הגבול? מנכ"לית משרד המשפטים אמי פלמור שכתבה את הדו"ח לצמצום תופעת הזנות, אמרה במספר הזדמנויות כי הגדרת "זונה" בחוק הישראלי אינה קיימת, ולא מדובר בהגדרה פשטנית המובנת מאליה.
עו"ד שקלאר מרחיב בתהייה על כך בעתירה: "היכן מתחילה הזנות ונגמרת ה'תמיכה'? על אילו זונות מדובר? האם על זונות רחוב? האם על זונות יוקרתיות? האם על זונות של מועדונים? האם על מאהבות בתשלום? מה לגבי זונות הבוחרות את לקוחותיהן על פי רצונן? מה לגבי זונות של לקוח אחד? עד היכן תכנס המדינה להרגלי צריכת המין של אנשים בגירים?
לכאורה, כל אימת שאישה מקבלת טובת הנאה עבור הסכמתה לתשמיש מיטה, מדובר בזנות. אלא שניסיון החיים מלמד שמדובר בסקאלה רחבה. די בכך שאישה יוצאת עם גבר עשיר על מנת להנות מיכולתו לשעשע אותה ולקנות לה מתנות, ובתמורה במסגרת יחסי גומלין מרצון היא שוכבת איתו מידי פעם, כדי להגדיר את היחסים כזנות… בין הקל לכבד נמצאת כר נרחבת של הסדרי זנות מסוגים שונים ומשונים".
בנקודה זו מדגיש עו"ד שקלאר את הצביעות החברתית והמשפטית הבאה לידי ביטוי, בין היתר, בתחומי השיווק והפרסום. "מבט אל כל הרשתות החברתיות יבהיר שנשים יפות- מלכות אינסטגרם, מלכות פייסבוק, מלכות תקשורת, מלכות חברה, מלכות אופנה, מוכרות את יופיין גופן ומיניותן לכל דורש תמורת לייקים, תמורת סחורות, תמורת עוקבים ותמורת תשלום במזומן… גם האתרים הגדולים ביותר בישראל, ואפליקציית היכרויות אחת מפורסמת מציעים 'מקומות מסחר' של תמיכה, ספונסרים, שוגר דאדיס וגולדיגריות".
"אין זה עניינו של הריבון מה קורה בחדרי המיטות בין בגירים ומהן טובות ההנאה הנסחרות ביניהם, אם ברגש ואם בממון", כתב עו"ד שקלאר לבית המשפט. "ככל שמדובר ברצון חופשי, השאיפה הכללית היא שהריבון ימעט להתערב בחופש הבחירה".
באשר לטיב העבודה אשר נתפשת כמלוכלכת, "יש עיסוקים פיזיים רבים וקשים לא פחות שניתן להעלות על הדעת. אנשים עושים המון בהסכמתם על מנת להתפרנס. הם עוזבים את משפחותיהם ומהגרים למדינות זרות וחיים בתנאים קשים, בונים את בתי העשירים בשמש קופחת, נופלים מפיגומים ונפצעים, כורים פחם במעמקי האדמה ומסכנים את חייהם, והכל על מנת להגשים את מטרותיהם שעיקרן כסף פרנסה והישרדות".
מזווית הלקוחות, שואל הסנגור הוותיק, "מה יעשו חסרי הגישה למין? אותם אומללים, חסרי ביטחון, בעלי מידות לא מקובלות, בעלי לקויות, שללא סקס בתשלום לא יוכלו לקיים יחסי מין בכלל? האם אין להם זכויות כמו לכל בני האדם ליהנות מיצר בסיסי זה שהינו משול למזון, ושבלעדיו ילקו בדיכאון ובתסמונות שונות ומשונות? והנה, אותן נשים המסכימות לקיים איתם יחסים אף הן זקוקות לצורך הבסיסי של בטחון כלכלי.
"לפיכך, מעבר לעניינו של תיק זה, נדרשת מידה של מתינות, הגינות, תקינות וזהירות בכל הנוגע להתייחסות לנושא הזנות, והקדשת מחשבה להסדרת העיסוק בו. בשלב זה ארגוני נשים סוחפים את הכנסת אחריהם, ואין אנשי ציבור המוכנים להילחם את המלחמה הלא אופנתית ולא פופולרית, ולהיראות כמי שתומכים במיסוד הזנות, ולהסתכן בכך שיקראו להם בתווית שהדביקו הפמיניסטיות הרדיקליות – 'זנאים'.
"הזנות היא לא רעה חולה, היא חלק מהחיים החברתיים", מסכם עו"ד שקלאר, "אלא שמיעוט קטן ומיליטנטי כופה את דעתו על רוב גמור התומך במיסוד הזנות ומתנגד לכפייה מוסרנית ומרגיזה זו".
תנו לזונות לחיות – הפרק הראשון בסדרה
