בדיוק 16 שנה פחות חודש ויומיים. זה הזמן שלקח לסגור סופית תיק שהחל במחתרת בת עין, והסתיים לפני כחודש (25.3) בדחיית ערעורן של שוטרת ושל מדינת ישראל, שחויבו לשלם פיצויים לאשתו ובתו של שלמה דביר, אחד מחברי המחתרת, שניסתה לבצע פיגועים בלב אוכלוסיה ערבית.
דביר הורשע בניסיון לרצח ובעבירות נשק, ותבע, יחד עם אשתו אסתר ובתם שהיתה אז בת שמונה חודשים, את אריקה מזרחי, חוקרת במפלג התשאול בימ"ר ירושלים, ואת מדינת ישראל. בתביעה הועלו טענות קשות כנגד מזרחי, שלכאורה התעללה באם ובבתה התינוקת.
בתביעה נטען כי האישה התבקשה להגיע למשטרה על מנת להיחקר על מעורבותה בפרשת המחתרת, בחשד לאי מניעת פשע. משלא עשתה כן הוצא נגדה צו מעצר, ובשתיים בצהריים של ה-23 במאי 2002 היא נלקחה מביתה על ידי שני שוטרים, ביניהם מזרחי.
לפי התביעה, בהגיעם לתחנת המשטרה במגרש הרוסים הוכנסה דביר למשרדה של החוקרת, שתפסה בפניה, איימה עליה ואף סטרה לה, לאחר שביקשה לשמור על זכות השתיקה. לדברי דביר, נכח בחדר שוטר נוסף, שאף הוא היכה אותה. בשלב זה נכנסה עוד שוטרת, וכל השלושה איימו על דביר כי ייקחו ממנה את התינוקת, ומשהתעקשה לשתוק, זה מה שאכן עשו.
איומים על השוטרים
מהתביעה עלה כי לאחר שהתינוקת הבוכייה הוצאה מהחדר הושיבה מזרחי את דביר בכוח, ואזקה אותה לכסא, בעוד הבכי של התינוקת נשמע היטב. מזרחי צילמה אותה בסיטואציה הזו, והעבירה את התמונות לבעלה שלמה העצור, כדי ללחוץ עליו לדבר במסגרת חקירתו שלו בפרשת המחתרת.
לאחר מכן ביקשה דביר שיניחו לה להניק את הילדה, ואחרי כחצי שעה הוחזרה התינוקת לאמה, שלטענתה נאלצה להיניק בשעה שהיו גברים בחדר, זאת כדי להפעיל עליה לחץ. בנוסף, נטען, בזמן שהיא היניקה את התינוקת, החוקרת מזרחי עישנה בחדר במופגן. בסופו של דבר, בסביבות השעה שמונה וחצי בערב שוחררה דביר ללא תנאי ומבלי שהוגש נגדה כתב אישום.
דביר הגישה תלונה למח"ש, שבדקה את התלונה, וסגרה את התיק לאחר שמזרחי הודתה שעישנה בחדר ובכך שלא מנעה מגברים להיכנס לחדר בשעה שדבר היניקה, והועמדה לדין משמעתי. לטענת מזרחי ושוטרים אחרים, הדבר גרר איומים על חייהם מצד אנשי ימין, והסיפור פורסם בעיתון "כל העיר" בירושלים.
אלא שכאמור דביר לא הסתפקה בכך, והגישה עם בעלה ובתה תביעה אזרחית נגד החוקרת ונגד המדינה, בטענה להפרות שונות, בין היתר תקיפה, פגיעה בפרטיות, רשלנות, כליאת שווא, ולשון הרע (בשל הפרסום בעיתון). משפחת דביר ביקשה סכום של 250 אלף שקלים.
בבית המשפט פרשה ההגנה את טיעוניה וביקשה לדחות את התביעה, בין היתר בשל הנזק שנגרם דווקא למזרחי ולמשטרה לאחר שדביר עצמה פרסמה לשון הרע בקרב הימין הקיצוני, מה שגרר הטרדות והתנכלויות קשות כלפי השוטרים ובני משפחותיהם.
מזרחי ושוטרים נוספים שהובאו כעדים מסרו את גרסתם, לפיה לא היתה כל התעללות, והתינוקת נלקחה על מנת לשמור על בטחונה מפני אמה שהשתוללה. לאחר שהמשיכה להתפרע נכבלה לכסא, והגברים שנכנסו לחדר בשעה שדביר היניקה, התבקשו מיד לצאת. כמו כן נטען לשיהוי ניכר, לאחר שהתלונה הוגשה שבע שנים פחות יומיים מיום האירוע.
תלשו לי את התינוקת
שופט השלום בנתניה, אריאל ברגנר, שדן בתיק, שמע את שתי הגרסאות וכל העדים, והחליט חד משמעית כי זו של דביר סדורה ומהימנה ביותר. "אריקה מזרחי תפסה בפני בעת החקירה וטלטלה אותי, סטרה לי, קרעה את בתי מידיי…", העידה דביר. "…היא גם קראה לאחרים כדי לצלם אותי ואת התינוקת בסבלנו, והעבירה את התמונות לבעלי כדי לשבור את רוחו… הם פשוט תלשו לי את התינוקת…זה היה סיוט. הם החזיקו את הילדה מעבר לדלת, כדי שאשמע אותה בוכה וצורחת".
בפסיקה מסודרת וארוכה מנה השופט ברגנר את ההכרעות העובדתיות אליהן הגיע. "בנסיבות כאלה", כתב השופט,"כאשר כל צד אוחז בגרסתו בחוזקה, די בסדק באותה חומה כדי שגרסתו של אדם תתמוטט כמגדל קלפים". לאור זאת, הסביר, לאחר שמצא מספר סתירות בגרסאות מזרחי והעדים (למשל, שהתינוקת הוצאה מהחדר כדי שניתן יהיה לחקור את האם, ולא מחשש לשלום הילדה, כפי שטענו), מקובלת עליו גרסתה העקבית של אסתר דביר. תביעתו של האב נדחתה מיד, לאחר שוויתר על הוכחת נזק.
בשלב זה עבר השופט ברגנר לדון בהכרעות המשפטיות להן נדרש, וקבע התקיימו תקיפה, הפרת חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, עלבון לדת (לאחר שמזרחי זרקה ספר תהילים של דביר על רצפה, דק"צ), התעללות בקטין חסר ישע והפרות נוספות.
השופט ברגנר: חריגה קשה מנהלים
השופט סיכם את הסבריו המנומקים במסר לגבי זכות השתיקה. "למרות קיומה של זכות בסיסית חוקתי זו…ולמרות שמסרה כי היא מבקשת לממש זכות זו ולשמור על שתיקתה, עשה הצוות החוקר, ובמיוחד נתבעת 1 (מזרחי), מעשים על מנת להביא את התובעת 2 (אסתר דביר), להישבר ולוותר על זכותה זו, תוך שהם מפעילים עליה לחצים פסולים…התנהלות זו אינה תקינה, ומהווה חריגה קשה מנהלי ההתנהגות המצופה מחוקרי משטרה…".
למרות שהתובעות לא צירפו חוות דעת רפואיות וקבלות בגין הוצאות, קבע השופט ברגנר כי מזרחי והמדינה ישלמו לאסתר דביר פיצוי של 100 אלף שקלים בגין כאב וסבל, ו-10,000 שקלים לבתה, אז תינוקת והיום בת 16. כמו כן קבע להן הוצאות משפט בסך עשרים אחוזים מהסכום הכללי.
מזרחי והמדינה סירבו להשלים עם הפסיקה וערערו למחוזי. השופטת חנה קיציס שמעה מנציגי המערערות, עורכי הדין מאיה חדד ואסף חבצלת, את טענותיהם כלפי הכרעת בית משפט השלום, שהתמקדו פחות בפיצוי, ויותר בעניין העקרוני של פרשנות משפטית. "בפסק הדין אין התייחסות לאופן שבו בית המשפט קבע את הממצאים העובדתיים בהתייחס לכך שמדובר בעדות יחידה של דין המצריכה הנמקה… אין דיון אמיתי בטענות המדינה ביחס לסתירות שנמנצאו בגרסת המשיבה (דביר)…".
בא כוחן של המשיבות, עו"ד אביעד ויסולי, טען כי כל אחת מהסתירות שמצא השופט ברגנר בעדויות השוטרים מהווה לכשעצמה פגם מהותי בגרסאותיהם, לא כל שכן כשהן מצטרפות יחד לתמונה של חוסר מהימנות של המערערות. הוא אף הודיע כי מתכוון להגיש ערעור שכנגד, בעניין גובה הפיצויים לילדה.
לאחר ששמעה את שני הצדדים החליטה השופטת קיציס להציע פשרה, לפיה פסק הדין של בית משפט השלום יבוטל, אך האם ובתה לא יידרשו להחזיר את הסכום, שכבר הועבר להן (כ-65 אלף שקלים), כפיצוי על העישון, אי שמירה על צנעת הפרט, אחיזת פניה של דביר והוצאת התינוקת מידיה שלא בהתאם לנוהל. הפשרה התקבלה, ובכך הסתיים הסיפור שנמשך כאמור כמעט 16 שנים.
