האגודה לזכויות האזרח והקליניקות במרכז האקדמי למשפט ועסקים מבקשות מבג"צ להורות למדינה להבטיח בתוך שלושה חודשים לכל היותר שטח מחיה של שלושה מ"ר לכל אסיר ועצור, ולדחות את התוכנית שהציגה המדינה ערב פסח, להגעה ליעד זה בתוך שנה. "לאחר שדבר לא נעשה בפועל כדי להתקרב לשטח מינימאלי זה, מבקשים המשיבים ארכה של 13 חודשים", כותבים העותרים. "מאז מועד פסק הדין לפני עשרה חודשים לא עשו המדינה ושב"ס ולו מאמץ מעשי אחד להקל על הצפיפות בבתי הסוהר ואף אסיר או עצור לא זכה לשטח מחיה גדול יותר. לצד המאמצים שמשקיעה המדינה לצורך דחיית מועד ביצוע פסק הדין, ראוי היה כי ינקטו במקביל צעדים מעשיים לריווח התאים".
העותרים דורשים כי המדינה תעמוד ביעד, הדורש "דילול" 2800 מקומות כליאה, באמצעות חקיקה ויישום מיידי של מנגנון שחרור מנהלי דחוף מיוחד, שיבטיח שחרורים מוקדמים ועיכוב כניסת אסירים לבתי הכלא, עד לעמידה ביעד כאמור של שלושה מ"ר, וזאת כאמצעי ראשון בסדרת הפעולות, ולא כאמצעי אחרון כפי שמוצע בתוכנית המדינה.
העותרים – באמצעות עורכי הדין אן סוצ'יו, עודד פלר וד"ר סיגל שהב – טוענים כי לוח הזמנים שהוצג ל"פתרונות אחרים" שייושמו בשנה הקרובה, כמו בינוי ארעי או הקמת מחנות אוהלים לאסירים ביטחוניים, אינו ריאלי. יתרה מכך: לטענת העותרים, העברת רבע מהאסירים הביטחוניים לאוהלים בקציעות ובמגידו (כ-600 אסירים בסך הכל), על מנת להפחית מהצפיפות במבני בתי הסוהר, תרע את תנאיהם אף יותר, בניגוד למטרה המוצהרת של המהלך ליצור סטנדרט כליאה נאות.
"חמור במיוחד חוסר המענה לאוכלוסיית העצורים (פליליים וביטחוניים)", אומרים העותרים. לפי המדינה, חסרים כ-670 מקומות כליאה לעצורים פליליים – נתון זהה למספר המקומות החסרים לאסירים פליליים, זאת למרות שמספר האסירים השפוטים כפול. "יוזכר, כי כבר בשנת 1997 אומצו התקנות אשר קבעו כי יש להבטיח לכל עצור 4.5 מ"ר (וב-2010 אומצו תקנות זהות לגבי אסירים). למרות זאת, השטח הממוצע לעצורים עומד על 2.45 מ"ר בלבד, והוא נמוך משמעותית מהשטח הממוצע של אסירים", כך לפי נתוני מרכז המחקר של הכנסת.
ובינתיים בפועל
ובינתיים, הסעד שמציע בג"צ לאסירים המוחזקים באופן בלתי חוקי נשאר תיאורטי בלבד, על הנייר. למרות שהמדינה מפרה בפועל את פסק הדין, בג"צ דחה (שני, 9.4) עתירה עצמאית שהגיש אסיר הונאה המבקש להורות על שחרורו מן המאסר עקב זילות בית המשפט העליון.
האסיר נסים ברנס, השפוט לחמש וחצי שנות מאסר על עבירות מרמה והתחזות כתב בעתירה שהגיש בעצמו כי "מיום מתן פסק הדין ביום 13.6.17 ועד היום, ובמשך תשעה חודשים לא בוצע ולו דבר אחד מכל האמור לעיל על ידי המשיבה או כל גורם אחר, שירות בתי הסוהר, המשרד לביטחון הפנים ופרקליטות המדינה. המשיבה ושב"ס דרכו ברגל גסה על פסק דין זה. זהו זלזול בוטה בחוקי המדינה והחוק אמור להיות שווה בין שווים, אנו לא החצר האחורית של מדינת ישראל, אנו אזרחיה ככל האדם".
מאחר והמדינה לא ביצעה את פסק הדין, ברנס ביקש מבית המשפט להורות על שחרורו המיידי בתנאים שימצא לנכון – או להבטיח לו באופן מיידי מרחב מחיה של שלושה מ"ר, כפי שהורה בית המשפט מזמן, והמדינה ממאנת לבצע.
ברנס, אסיר בכלא מעשיהו, ביקש גם לצרפו לעתירה הגדולה של הארגונים, האגודה לזכויות האזרח והמרכז האקדמי למשפט ועסקים, המנהלים את "הקרב העיקרי" בנושא. לדבריו, שטח המחיה בתא בו הוא כלוא פחות מ-2.4 מ"ר לאסיר – כלומר הרבה פחות מהרף התחתון בו חייב בג"צ את המדינה.
פרקליטות המדינה, כדרכה, השיבה כי "הסעד המבוקש אינו מגלה עילה" כיוון שפסק הדין בהליך העיקרי "אינו מספק עיגון נורמטיבי לשחרור כזה" (מאחר ומדובר בדיון עקרוני). הפרקליטות הזכירה כי בקשתה לשינוי מועד קיום פסק הדין "תלויה ועומדת" בבג"צ, וכי גם אם יוחלט בהליך זה על שחרור מוקדם של אסירים מסוימים, אין לדעת בשלב זה אם ברנס יעמוד בקריטריונים שייקבעו.
שופט בית המשפט העליון ניל הנדל דחה את עתירת האסיר על הסף וקבע כי מקומה להתקיים דרך המנגנון של עתירת אסיר רגילה בבית המשפט המחוזי, שם מן הסתם היא צפויה לדחייה אף קלה יותר. "מנגנון עתירת האסיר יפה לא רק ביחס להשגות על תנאי המאסר, אלא גם בנוגע לחוקיות וחוקתיות המאסר עצמו", כתב השופט הנדל. "לעותר שביקש להשתחרר מיידית ממאסר עומד סעד בדמות הגשת עתירת אסיר לערכאה המוסמכת. חלופה זו רלוונטית גם ביחס לסעד ה'מתוקן' שהזכיר העותר ועניינו בהרחבת מרחב המחיה העומד לרשותו. על רקע הבירור המתנהל בהליך העיקרי באשר לבקשת המשיבה לשינוי מועד קיום פסק הדין – די בכך כדי להביא לדחיית העתירה הנוכחית על הסף".
