בימי הזוהר של העיתונות המודפסת, צילום של מסרונים (או חלופת מזכרים) בין שופטת לבין תובע לא היו מעוררים סערה דוגמת זו אשר התחולללה כאשר שודר הצילום ב"חדשות 10". לעורכי המהדורות היו ניתנות עוד מספר שעות של תחקיר, יעוץ משפטי, בקשת תגובה ושיקול דעת אחרון טרם ירידת העיתונים לדפוס, שבהן היה מתברר ההקשר של הדברים, ובמקרה הטוב הידיעה משמונה בערב היתה נשלחת לעמודים האחוריים בעיתוני הבוקר.
אלא שבעידן הדיגיטלי התזזיתי אין לעיתונות את הרגע הזה למחשבה נוספת. המדיה הקיברנטית ואילוצי התחרות מייצרים תגובות ריאקציוניות חסרות פרופורציה מלוות בקריאות שבר היסטריות ופרנואידיות אחידות בכל הערוצים ואתרי האינטרנט, שאליהם התמכרנו כולנו, כולל מקבלי החלטות, שרים רלוונטים ונשיאת בית משפט העליון. הבאזז מתגבר ככל שלדרג הבכיר בסיפור המוביל מתלווה ויז'ואל אטרקטיבי, רצוי בלונד מחומצן פזור על פנים מצודדות. או אז המדדים הסטטיסטים מייצרים את הזהב הויראלי הזה, שמזכה את היוצר ברגעי תהילה מיידיים החולפים ככל שנוקפות השעות והסיפור אשר נבדק לעומק הולך ומתברר – לא כצעקתה, זאת אומרת לא היתה כוונה פלילית להטות את מהלכי החקירה.
זה פחות או יותר סיפור המסרונים בין שופטת המעצרים רונית פוזננסקי-כץ לבין החוקר התובע של הרשות לניירות ערך, עו"ד ערן שחם-שביט, שנזכרתי בו שוב השבוע עקב החלטת נשיאת בית משפט העליון, להשעות את השופטת פוזננסקי-כץ עד תום ההליכים נגדה. ממש כך.
אם כבר להתרפק על ימי החסד האיטיים של האלף הקודם, במזכירות בית משפט היתה פעם תיבת עץ מיוחדת לכל שופט שבה היו הצדדים משאירים הודעות ובקשות, והשופט היה מתייחס אליהם, התקבל, נדחה, בתוספת הערות כאלה או אחרות, בעיפרון, ככל שרוחו היתה זועפת או טובה עליו. בתרבות הארגונית השלטת אשר מקדשת קיצוצים בכוח אדם בתמורה להקצאת אמצעים טכנולוגים, תיבת העץ של השופט התחלפה בתיבת הדואר האלקטרוני של מערכת "נט המשפט" אשר היא לכשעצמה החליפה את המזכירות האנושית הסיזיפית, שהצטמקה אף היא. עכשיו התברר, שמכאן התקצרה הדרך עוד יותר לתיבת הוואטסאפ, כחלק מדפוס פעולה אנושי עצל ומקובל המשתלט על כל החברה הפוסט מודרנית הטכנולוגית, לקצר, לקצר, לקצר.
על שופטים לא נאסר בחוק לעשות שימוש בטכנולגיית המסרים הקצרים (סמס), בדיוק כמו שלא נאסר עליהם להחליף מילות נימוסין ולוחות זמנים עם הצדדים במסדרונות בית המשפט, ואפילו בפתח לשכותיהם, אם כי יש מחלוקת על הזכות של כבודם לרתום את הטכנולגיה החשאית במהותה לעניינים שבמסגרת תפקידם הרשמי כל כך. במקרה הזה מיהרו שרת המשפטים ונשיאת בית משפט העליון להודיע על יצירת קוד אתי חדש ליחסים בין התביעה לבין השופטים, אבל נראה אותן מתמודדות עם הדרישה המצויינת של ח"כ קארין אלהרר, להחיל תקופת צינון על המעבר מהפרקליטות אל כס השיפוט.
אשפי הדיגיטל האנושיים והמתוכנתים (כולל עבדיכם הנאמן) לא המתינו לבירור הסוגייה בשעה שמיהרו לקטול אותם. הטקסטים במסרוני הוואטסאפ בין השופטת לתובע נותחו מכל זווית אפשרית, משל הציבור הרחב עוסק בביבליותרפיה – שיטת טיפול מתחום האמנויות אשר עושה שימוש בתהליכי קריאה וכתיבה להבנת נפש האדם. כמובן שכישורי המשחק של השופטת, כפי שהיא עצמה הטיבה לנסח, מסבכים אותה בדין משמעתי ומרשיעים אותה כבר עתה בדין הציבורי. עוד יותר מקומם ממנה הוא התובע, שהסנגור שלו הגדיל לעשות כאשר טען כי מדובר בנוהל מקובל. למה התכוון המשורר מצד התובע, שברשת מסתובבות קבוצות וואטסאפ של שופטים לפי שם משפחתם?
מערכת המשפט השתגעה מדאגה. הגבולות שנפרצו העלו געגועים לימים בהם שופטים נמנעו מאכילת פלאפל במזללות הומות אדם, שמה יתקלו באסיר משוחרר אשר ינעץ מבט בטחינה הנוזלת מהפיתה של השופט, כאחרון האדם. המערכת יודעת לשמור על עצמה, אבל יותר מדי תקלות חד פעמיות מערערות את אמון הציבור, והשמירה כבר נתפשת כטיוח. השמות מוכרים לכולם, ודרישות זועמות הופצו ברשתות החברתיות ובפרלמנטים, לתפוס טלפונים של שופטים, לערוך להם בדיקות פוליגרף תקופתיות, לחקור, לעצור, לפטר, לערוף ראשים. הישראלי המצוי מייחל למיסודה של מדינת משטרה כנראה. במקום דמוקרטיה תוססת שחוקרת שחיתות ומפרסמת את ממצאיה בראש חוצות, יש בציבור הרחב דרישה לגופי חקירה חשאיים דווקא, שלא נדע כי באו אל קרבם המיוחסים, עשירים ופוליטיקאים.
המסקנה העצובה שמתבקשת, דווקא על רקע התובנה האנושית שאולי גם לשופטת מותר להסתמס עם תובע (אבל גם עם סנגור) על עניינים טכנים, היא שלא נראה כי השופטת אהובת הקהל תוכל לחזור עוד לשפוט, גם אם יוחלט בסופו של דבר להשיב אותה אל כס השיפוט. ראשית, העתיד המזהיר שצפו לה בזכות השאפתנות, השכל הישר והרהיטות של צעירה ישראלית מתקדמת, ויפה יש לומר, כבר לא עומד לפניה עקב המניפולטיביות שנחשפה ולא בפעם הראשונה. כשופטת, רונית פוזננסקי-כץ איבדה את הסמכויותיות שלה, והיא גם תתקשה להשיר מבט אל המתדיינים שבפניה, מרביתם עבריינים מהצווארון הכחול והלבן, היא לא תעמוד בניסוחי התגובות להחלטות ופסקי הדין שלה.
הסירוב של נשיאת העליון, השופטת חיות, לאפשר לה להמשיך את שנת השבתון שלה, משמע להמשיך לקבל שכר בתקופת ההליכים המשמעתיים נגדה, מלמדת על החומרה בה נתפשים מעשיה, הגם שנקבע כבר כי לא היתה בהם הכוונה הפלילית. במצב הדברים הזה מוטב לה לפרוש מרצונה, לפני שיוחלט להדיח אותה בפסק הדין הסופי, ומרגע שתעשה כן היא תהפוך לאדם פרטי, ועל פניו נראה שהיא תוכל להיות עורכת דין פלילית מצויינת. בלשכה יחבקו אותה בחום רב.
שופטי המעצרים לאן?
גם בחלוף הדיון הציבורי הסוער, ועם כל הכבוד לממצאי היום שאחרי, הדעת אינה סובלת את הנוהל עליו התוודה התובע הפלילי חמור הסבר של תיק בזק. במיוחד הוא קומם עליו את הסנגורים הפליליים שמזה זמן רב טוענים כי אין להם קשב בבתי המשפט, ובדיונים על הארכות מעצר בפרט (אגב, אל התובנה הזו הגיעו גם מרבית הלקוחות הקרימינלים והמתוחכמים, אשר מעדיפים על כן את שירותי הסנגוריה הציבורית בחינם, בלי קשר למצבם הכלכלי).
קצת מגזימים הפליליסטים. המצב היום טוב בהרבה משנות השמונים, כאשר עוד היו עוצרים חשודים ל-48 שעות לפני שופט, בלשים היו רשאים לערוך חיפוש על חשודים באמצע הרחוב, ונהגו לפוצץ אותם חופשי בחדרי חקירות ובלוקיישנים נבחרים בחופי הים וביערות הכרמל, למשל. מבית משפט השלום בחיפה זכורה לי שופטת המעצרים המיתולוגית, גברת שטרקמן, אשר היתה מחלקת 15 ימי מעצר לחשודים כאשר עוד היו במדרגות בדרך לאולמה, והרעישו עם קבקבי העץ השוודיים האופנתיות אז אשר נחבטו בשלשלאות רגליים שחורות וחלודות.
חוק המעצרים החדש (1996) הכניס קצת סדר בחובות השוטרים וזכויות חשודים. בהתאמה החלו השופטים הקטגוריאלים עד אז להבין מה מצפה מהם חברה ליברלית – הגדרת חשדות סבירים באמת, עילות מעצר, ראיות לכאורה, חקירות ללא אלימות, הגינות. אבל אחרי 10 שנים של סדר דין פלילי חדש טובל בזכויות אדם מבית מקדשו של הנשיא אהרון ברק, השופטים חזרו לסורם הקטגוריאלי בעידוד ראשי הפרקליטות ושלטון מפלגות הימין המתנכרות למשנה של השופט ברק, ובכנות יש לומר שגם בחסות הגאות בפשיעה החמורה.
הוואטסאפ של השופטת פוזננסקי-כץ העלה לדיון גם את הנוהל המסתורי משהו: תדריכי המשטרה לשופטי מעצרים במגה תיקים ופרשות ציבוריות. לפי הנוהל הזה, שופטי מעצרים נבחרים מלווים למעשה באופן אישי תיקים של המשטרה מהרגע בו מידע מודיעיני החל לחייב פעולות חקירה סודיות – צווי האזנות סתר וחיפושים, חדירה לחשבונות בנק, גיוס סוכנים סמויים ועדי מדינה בחשאי. לאחר הוצאת הצווים, חוקרי המשטרה מדווחים לשופט המלווה במשך מספר חודשים, ולעיתים גם שנים, על התפתחויות בחקירה עד למועד "הפרוץ" והחקירה הגלויה. אז מובאים לאולמו החשודים הרלוונטים אשר במרבית המקרים אין להם מושג על כך ששופט המעצרים בו הם תולים את תקוותם להיחלץ מריח הליזול ואימת בתי המעצר, הוא למעשה תובע-על שמלווה את החקירה ומודע מקרוב לכל השקרים והבגידות שלהם, הגניבות והמעילות, הסחיטות והרציחות.
האינטנסיביות של הליך תדרוך השופטים המתואר אמורה לייצר באופן טבעי גם יחסי עבודה בלתי פורמליים, עד כדי מרחק נגיעה. ההתפייטות של התובע עם השופטת פוזננסקי מלמדת על כימיה אינטלקטואלית מסויימת בין השניים האלה – מעל לראשם של החשודים מקורבי ראש הממשלה, וחוקרי המשטרה.
