"אגף הגננות" בנווה תרצה

שתף כתבה עם חברים

בחג החירות הזה מתהווה אוכלוסייה חדשה בכלא הנשים היחיד בישראל, קצינת אסירים וקצינת טיפול בכירה מספרות ל"פוסטה" על חבלי הקליטה של הגננות והמטפלות שנעצרות ונשפטות למאסרים: "חלקן מורידות את הראש כאשר הן מדברות, חשוב להן להדגיש שהן נורמטיביות ומלומדות" * "הן לא נראות כמפלצות מתעללות עם קרניים, ודווקא זה מלחיץ"

"לפעמים יושבות מולי גננות עדינות ורכות, וזה ישר זורק אותי לאמון שאני נותנת באנשים שמטפלים בילדים שלי כשאני בעבודה". קצינת טיפול בכירה (צילום באדיבות דוברות שב"ס)

השבוע הוגש לבית משפט המחוזי בנצרת כתב אישום נגד חמש מטפלות גן מקריית שמונה בעבירות של תקיפה והתעללות של פעוטות במעון ויצ"ו שהעיר.
נגד הנאשמות שטיפלו ב–27 פעוטות בגילאי שנה עד שנתיים נטען כי הן נהגו להטיל אימה על הפעוטות, באמצעות אלימות פיזית ונפשית וצעדי משמעת נוקשים. הכאות, דחיפות, משיכות חזקות בידיים וברגליים, הטחות במיטה וכיסוי פנים בשמיכה ללא פתח לאוויר.
"מעשיהן מעידים על קשיות לב, קהות חושים, זלזול מוחלט בחיי אדם ובבריאות הגופנית והנפשית של הפעוטות", טענה עו"ד לונה מטר מפרקליטות מחוז צפון בבקשה למעצרן עד תום ההליכים.

הן עצורות מתחילת חודש מרס, ולמרות שהן מאצבע הגליל והתיק מתנהל במחוז צפון, הן שוהות רוב הזמן הרחק הרחק בכלא נווה תרצה שברמלה – בית הסוהר היחיד בארץ לכליאת נשים.

בחודשים האחרונים נחשפים מדי שבוע מקרים דומים, ועשרות גננות ומטפלות מגיעות בזו אחר זו לנוה תרצה. נכון לתחילת השבוע כלואות במתקן 143 עצורות ואסירות, מרביתן שפוטות, 53 מהן עצורות בשלבים שונים, מהן 12 גננות או מטפלות גן, כמעט 25 אחוז מהעצורות, והמספרים גמישים.
אז נכון שבין כותלי הכלא אין הבדלים בין שוהות פליליות מובהקות לבין חד פעמיות דוגמת ציפי רפאלי, שלאורך כל מאסרה ובמיוחד אחריו הפכה לשגרירה הכי טובה של מתקן הנשים המיושן הזה, אבל עדיין, גם בהנהלת נוה תרצה מתחילים לתת את הדעת לתופעה המתהווה.

"מורגשת עליה של גננות וסייעות שמגיעות אלינו", אומרת בראיון לאתר "פוסטה" רב כלאי עדי חדד, קצינת אסירות בנווה תרצה, "אבל הקליטה שלהן היא כמו של כל שוהה אחרת, אין אצלנו תהליך קליטה לפי סוג העבירה. כל כלואה עוברת מסלול קליטה המתחלק לשני חלקים: ראשוני, ובו שיחות פנים מול פנים עם קצין/ת מודיעין, עובד/ת סוציאלי/ת, מרפאה ומפקד/ת משמרת. בחלק השני יש ראיון קליטה לאגף עם מנהל/ת האגף במסגרתו מנסים לאתר צרכים מיוחדים.
"בהמשך אנחנו מלוות אותן ומוודאות שאין רחשים בעייתיים. יחד אנחנו עושות חשיבה מה ניתן לעשות ברמה הטיפולית, תעסוקה, חינוך, חוגים. כל ארבעה חודשים אנחנו נפגשות לוועדת מעקב בהתאם לצרכים של הכלואה".

הגננות והסייעות הן עצורות נורמטיביות ללא רקע פלילי שהסתבכו בעבירות אשר מזעזעות את הציבור, מה שגורם להן בושה וקושי לדבר על מעשיהן. "אנחנו מזהות בנות שקשה להן מאוד עם זה, חלקן מורידות את הראש כשהן מדברות, אחרות אומרות שהן נעצרו על עבירת אלימות ולא מפרטות. אנחנו מכבדות, לא נאלץ אותה להגיד דבר, אבל אם הן מדברות זה מסייע גם לנו למצוא את התוכנית הטובה ביותר עבורן. בסוף הן מבינות שזו הסיטואציה, שהן כבר פה, והן צריכות לעשות יחד איתנו את המקסימום, אבל גם אז אנחנו מדגישות שאנחנו לא בית משפט ולא שופטות".

בכלא מספרים בהקשר הזה, כי הגננות נוהגות להדגיש היבטים נורמטיביים בחייהן, מה שמעבר לעבירה הפלילית. "להרבה מהן חשוב לספר שהן מלומדות, שהן ניהלו חיים נורמטיביים, שיש להם בן זוג או ילדים. חשוב להן לומר שיש בהן משהו שמעבר לעבירה, הן מרגישות פחות נעים איתה".

על פי ההתרשמות בהנהלת הכלא, הגננות והסייעות אינן מקבלות יחס עויין מאסירות אחרות על רקע העבירה המיוחסת להן. "לא נעים להגיד, אבל אלו לא העבירות הקשות ביותר, עם זאת בהרבה מקרים הבנות כבר מכירות אותן מראש מהתקשורת ומהורי ילדים שמפיצים דברים שהן עשו. אנחנו שומרות כאן על משמעת מאוד גבוהה ולא מאפשרות הערות כלפיהן, הגם שאנחנו לא נתקלות בזה. המוכרות ביותר שהגיעו עברו תהליך רגיל ללא הערות מעצורות, ואפילו בקבוצות טיפוליות אין הטחת הערות פוגעניות, לכל אחת כאן יש את העבירה שלה".

רב כלאי עדי חדד, בוגרת המשטרה הצבאית משרתת בשב"ס בשש השנים האחרונות, ומודעת לרגישויות השונות של עצורות ואסירות, כך למשל הקשר עם המשפחה. "יש כאלו שיש להן ילדים ובעלים אשר מגיעים באופן שוטף לביקורים ושומרים על קשר רציף איתן", היא אומרת. "הביקורים שלהן מתקיימים כרגיל, מאחר והן לא פגעו בילדים שלהן הן לא נדרשות לאישורי ועדות אלימות במשפחה. עם זאת, כל בקשה לביקור מחוייבת בחוות דעת של גורמי פיקוד וטיפול, למשל עובד/ת סוציאלי/ת, ואם אין איזו מניעה ספציפית הן מקבלות את הביקורים".

יחד עם זאת, יש כאלה המסתירות מילדיהן את סיבת המעצר, אבל אף אחת מהן לא מוותרת על הזכות שלה לאימהות, הן נלחמות ונאבקות על הקשר עם הילדים, מדגישים בכלא.

"מורגשת עליה של גננות וסייעות שמגיעות אלינו". קצינת אסירות עדי חדד (דוברות שב"ס)

טיפול להתמודדות עם כתב האישום
חרף התרחבות תופעת הגננות והסייעות המתעללות לכאורה, בשלב זה אין קבוצת טיפול ייעודית עבורן, יחד עם זאת בארגון כבר מדברים על תהליך חשיבה לקראת פתיחה של קבוצה עבורן. בינתיים הן משולבות בקבוצת טיפול ייעודי לעבירות אלימות, כשלצידן נשים שביצעו עבירות אלימות חמורות מאוד, כולל רצח. בטיפול הפרטני כבר ניתן דגש לעבירה הספציפית.

"הן משולבות במגוון אפיקים טיפוליים", מספרת בשיחה עם "פוסטה" קצינת טיפול בכירה, ומפרטת: קבוצות אלימות ראשוניות נמשכות בין שלושה לשישה חודשים, טיפול ייעודי בעבירת אלימות נמשך בין שנה לשנתיים בהתאם לתוכנית שמכין שב"ס לפי אורך המאסר וחומרת העבירה.

"אנחנו מעמידים לרשותן קבוצות טיפול קוגניטיבי התנהגותי (CBT) בעבירות אלימות ושינוי דפוסים, שמתעסקת במעגל העבירה ודפוסים המובילים לביצוע העבירה. בטיפול אינטנסיבי באלימות יש לנו תוכנית ייעודית שנקראת 'מעגלים', שמדמה חיי קהילה במסגרתה האסירות חיות יחד ובכך מדמות את המערכת המשפחתית הראשונית לתוכה הן גדלו. המטופלות בתוכנית נמצאות באגף נפרד וכל הסדר יום שלהן מנוהל במשותף, הכל כדי לאפשר שחזורים של חוויות מהחיים מכל זווית אפשרית, מה שאמור לייצר מרחב להתערבות, ולשינוי".

בקבוצת האלימות נדרשות כל המטופלות, ובהן הגננות והסייעות, לדבר על מעשיהן. "הן צריכות להתעמת מול הפרטים בכתב האישום שהוגש נגדן, בשלב מסויים של הטיפול כל אחת הן חייבות להגיע לשם. ב'קבוצת עבירה' הן מתעסקות רק בעבירה עצמה", מסבירה קצינת הטיפול שנחשפה כבר למאות כלואות. "הטיפול הקבוצתי מושתת על שיקופים, על כך שהן הצליחו להגיד דברים משמעותיים אחת לשנייה, ונאמרים דברים מאוד לא פשוטים. קבוצה שעובדת היא קבוצה שאפשר להגיד בה הכל, ועדיין להרגיש בטוח. יש המון שיקופים ביניהן, שהן מראות אחת לשניה מה שקשה להן לראות בעצמן, ולא פעם השיח הוא בין שתי נשים שביצעו את אותה עבירה. טיפול קבוצתי טוב הוא טיפול שהנשים בו מכילות אחת את השנייה. באופן כללי אין גילויי עויינות, כי בסופו של דבר כולן ביצעו עבירות לא פשוטות".

הסנונית הראשונה של התופעה נשפטה ל-9.5 שנים. כרמל מעודה

על פי גורמי הטיפול בכלא, ההסברים למעשיהן מגוונים. תחילה הן מנסות להפחית מחומרת והיקף מעשיהן – זה שלב ההכחשה. ככל שהן מתקדמות הן משליכות את מעשיהן על מה שחוו במהלך חייהן, דברים שעברו ולא טופלו גרמו להן לבצע את המעשים הנוראיים כלפי הילדים.

"זה מאוד משתנה בהתאם לשלב בו הן נמצאות", מסבירה קצינת הטיפול ומדגישה כי היא אינה מתייחסת לאף אסירה באופן ספציפי. "הרבה פעמים זה מתחיל בכך שמדובר באירוע נקודתי וחד פעמי, 'כי היה לי יום מלחיץ בעבודה' או 'היה עלי עומס של משימות בבית'. בתוך הטיפול אנחנו מנסות להזיז אותן מהמקום הזה כדי שיבינו שזה כנראה לא היה אירוע חריג. גם כאשר הן לא אומרות את זה, הן מצליחות לייצר תמונה יותר רחבה של האלימות שלהן, של המאפיינים האלימים שלהן.

"כשאסירה אומרת זה קרה לי פעם אחת ואני לא יודעת למה, זה אחרת מאסירה שיודעת להגיד לי מה הוביל לזה, מתי היא יכולה לאבד שליטה, וגם להיות כנה איתי ולספר על רגעים שבהם היא איבדה שליטה, ולא רק במובן הפלילי. הציפייה שלנו מאסירות היא, שהן יצליחו לראות הרבה יותר מהעבירה או מהאירוע הנקודתי, שהן יחברו מה היה לפני ומה יהיה אחרי, רק ככה הן תוכלנה לייצר שליטה יותר טובה במקומות האלו, ולראות את זה בחיי היום יום שלהן. הטיפול הוא ללמוד ויסות, ללמוד איפוק , איך לנהל מצבים משבריים, איך לעצור לפני שמגיעים למצבי קיצון".

לגבי הגננות והמטפלות אומרת קצינת הטיפול, "הן לא נראות לי כמפלצות מתעללות עם קרניים על הראש, גם אם הילד שלי היה יכול להיות בגן שלהן, יש כאלו שנראות כמטפלות המושלמות, נורמטיביות לגמרי, ודווקא זה מלחיץ. בכל מקרה, לא ראיתי עד כה מכנה משותף בין הגננות שהגיעו אלינו, איזה רקע טראומטי מובהק, נכון יש גם כאלו שחווו אלימות בעצמן, אבל לכל אחת יש את הסיפור האישי שלה".

ואחרי שלב ההכחשה, וההבנה, בשלב העיבוד הן מביעות חרטה?
"זה מאוד משתנה מאחת לאחת. יש כאלו שימשיכו לאחוז בתירוצים והגנות זמן ממושך, כי גם להן קשה להסתכל על החלקים האלימים במעשיהן, זאת לעומת עבירות אחרות שיותר פשוט להגיע להודאה בעבירה. כאן יש עבירה שהיא כבדה יותר, שמפגישה עם חלקים אפלים יותר בנפש".

"חוו סוג של נידוי בחוץ, דווקא הכניסה לכלא מקלה עליהן". קהל מתלהם בתיק גננות בבית משפט

עיתונות צהובה ועבודה סוציאלית
חלק מהקושי להיפתח בטיפול נובע מהסיקור התקשורתי הנרחב של התופעה, ושל המעצר. "זה מאוד מאוד משברי עבורן", אומרת קצינת הטיפול. "הרבה פעמים במקביל למעצר או מאסר הכל קורס מסביב, מתחילים תהליכים מול בני זוג ומשפחה מורחבת. לא לכולן יש תמיכה, וחלקן מאבדות מעגלי תמיכה שכן היו.

"היו כאלה שדברו על כך שהן פחדו לצאת מהבית לפני שנשפטו למאסר. פחדו מתגובות האנשים. הן חוו סוג של נידוי בחוץ, זאת טלטלה רצינית שדווקא הכניסה לכלא מקלה עליהן מאחר והיא מפחיתה מהזרקור שמופנה כלפיהן בחוץ, המאסר מאפשר להן התנתקות והתבוננות פנימית. הרבה פעמים זה מלווה גם בקריסת התא המשפחתי, גירושין, משפחה מורחבת וחברים שמתנתקים. התמודדות שלהן היא בהרבה מאוד חזיתות, והכניסה לכלא כמה שהיא קשה היא מקפיאה חלק מהחזיתות".

אבל לא רק עבור הציבור הרחב עבירת ההתעללות בילדים קשה לעיכול, גם אצל גורמי טיפול שלרבים מהם יש ילדים נוצר קונפליקט. "נוצרת מערבולת של רגשות כשאני שומעת על זה בתקשורת", אומרת קצינת הטיפול. "בהתחלה אני מתמלאת בכעס על כך שעוד רגע אני אצטרך לטפל בהן, אבל כשאני יושבת איתן אז נוצרת אמפטיה למצוקה שלהן, כי זה באמת מצב משברי, כי הן לא מגיעות מעולם עברייני.

"כאשר מישהי יושבת מולי עם ניתוק רגשי גדול מהעבירה שלה, היא יכולה לעורר אצלי הרבה כעס וזעם, ואני אשאר עם אותה עמדה שהייתה לפני שהיא הגיעה. אבל יש גם אחרות שרואים עליהן שמשהו מאוד גדול טלטל אותן והן מבינות שהן צריכות לעשות חשבון נפש עם עצמן, במקרה הזה הן כן מצליחות לגייס אותי אליהן.

"לפעמים יושבות מולי גננות עדינות ורכות, וזה ישר זורק אותי לאמון שאני נותנת באנשים שמטפלים בילדים שלי כשאני בעבודה, וזה נורא מבהיל. פתאום הגבול בין הכלא לבין העולם האישי שלי מיטשטש. מצד שני, אני אישה וגם הן נשים, ויש משהו שמייצר חיבור אוטומטי מבלי שנדבר. אני לא מנתקת את הרגש האישי להיבט המקצועי במהלך הטיפול. אני לא מרגישה שאני צריכה לנתק, כי זה חלק ממה שאני מביאה כאשת טיפול לתוך הטיפול. לתחושות שלי יש ערך טיפולי, ואני משתמשת בהן בטיפול. יחד עם זאת, ברור שהעבודה איתן הופכת אותי להרבה יותר חשדנית בחיים האישיים שלי, וזה מערער".

השארת תגובה
הירשם
להודיע ​​על
1 Comment
הוותיק ביותר
החדש ביותר הכי הרבה הצביעו
משוב מוטבע
הצג את כל ההערות