בית משפט העליון הרשיע – פה אחד – את עמירם בן אוליאל ברצח של משפחת דוואבשה בכפר דומא (1 ספטמבר).
הסוגייה המרכזית שלה נדרשו השופטים היתה בשאלה אם להכשיר את הודאתו השלישית אשר נגבתה ממנו יומיים לאחר שמסר שתי הודאות קודמות אשר נפסלו מאחר ונגבו ממנו תחת איומים של חוקרי השב"כ.
בית משפט העליון, מפי הסמן הימני דווקא, השופט יוסף אלרון שכתב את פסק הדין העיקרי, ביסס את קבילות הודאתו השלישית של בן אוליאל על כך שלהודאה זו נוספו ראיות תומכות:
שחזור המסלול שעשה
פעולות שונות שביצע
מסירת פרטים מוכמנים בחקירה
הימנעותו מלהעיד.
בחזרה לנימוקי ההרשעה. בית משפט העליון קבע כי ההודאה השלישית נגבתה מבן אוליאל כ-36 שעות לאחר שהסתיימו "האמצעים המיוחדים" שהפעיל השב"כ בחקירתו, לשון מכובסת להפסקת שורת העינויים שעבר ואשר בעקבותיהם הוא מסר את שתי הודאותיו הראשונות אשר נפסלו כאמור על ידי בית משפט המחוזי.
לאור זאת נקבע, כי נותק הקשר הסיבתי בין האמצעים המיוחדים שהפעילו חוקרי השב"כ (עינויים) לבין גביית הודאתו השלישית על ידי אותם החוקרים, באמצעים כשרים לכאורה.
דווקא ההערות המשלימות של השופט אלרון בשולי גזר הדין, שניתן בהסכמת השופטים יצחק עמית ושאול שוחט, הן הן המעוררות קושי ותמיהה של ממש.
השופט אלרון קבע כי ההודאות אשר שהושגו תוך הפעלת עינויים על הנחקר אינן קבילות והשאלה המשפטית היתה, היכן פוקעת השפעתם של העינויים וההודאות, ואיזה משמעות יש להם על ההודאה השלישית שמסר לחוקריו.
לפי השופט אלרון, התשובה לכך מותנית במאפייניו הסובייקטיבים של כל נאשם ובנסיבות הפרטניות של המקרה.
תמיהה זו מעלה את השאלה, כיצד ניתן לקבוע באופן קטגורי ומוחלט באיזה נסיבות פוקעת השפעתם של עינויים על כל נחקר ונחקר?
השופט אלרון הקפיד לציין כי ההכרעה שלו ניתנה תוך התלבטות קשה, לדבריו מדובר במקרה קיצון הן מבחינת חומרת העבירה והן מבחינת חומרת העינויים והשתלשלות העניינים במהלך 21 הימים הראשונים לחקירה.
עוד בהקשר זה, הוא נותר מוטרד לגבי המסר שייקלט אצל גופי החקירה נוכח דחיית הערעור, שכן גופי החקירה יוכלו להרשות לעצמם כעת שלא להפנים כי הודעות אשר התקבלו תוך פגיעה בזכות ההיוועצות או עינויים הינן פסולות, אם הודאות "מתוקנות" שהתקבלו אחריהן ובהשראתן הינן קבילות.
יש להצטער על כך שהשופטים אשר הצטרפו לפסק דין ולמסקנותיו הסתפקו בכמה הערות קצרות בלבד בפסקי הדין שלהם ולא כתבו פסקי דין נרחבים בהם הם היו אמורים לבחון באופן ביקורתי יותר את קביעתו המרכזית של השופט אלרון בדבר ניתוק הקשר הסיבתי בין ההודאה הקבילה שמסר בן אוליאל 36 שעות בלבד אחרי העינויים שעבר.
השופט, יצחק עמית, שצפוי להיות נשיא בית משפט העליון הבא, הסתפק בהערה אותה הגדיר כ"עובדה זניחה וחסרת חשיבות", לפיה בן אוליאל לא העיד במשפטו הפלילי ולא טען בערעורו כי הוא חף מפשע.
השופט, שאול שוחט, הסתפק בקביעה כי הודאותיו של המערער ושחזור מעשיו שתאם את הודאותיו מסירים כל ספק מכך שידו של המערער היתה אחראית למעשה הנורא.
נוכח דחיית הערעור בידי שלושת שופט בית המשפט העליון, פה אחד, אין מצב להביא את הנושא בפני הרכב שופטים מורחב לדיון נוסף.
הכותב: עו"ד ד"ר חיים שטנגר הוא עורך דין פלילי ואזרחי, מנוי באינדקס עורכי הדין של פוסטה
