 |
| הכל לפי הנסיבות (עיבוד מחשב: פוסטה) |
פרקליט המדינה שי ניצן פרסם הנחיה חדשה המורה על החמרת המדיניות ביחס לעבירות נשק ומטעני חבלה. ניצן מפרט את מתחמי הענישה המחמירים שתדרוש מעתה התביעה בעבירות נשק, על פי סוג הנשק וחומרת העבירה. "לעתים העונשים המוטלים כיום בבתי המשפט בעבירות אמל"ח אינם נותנים מענה הולם לחומרתן היתרה. כיוון שכך, התביעה רואה חשיבות בהעלאת רמת הענישה בעבירות אלו", כתב ניצן, ופירט מתחמי ענישה שגזר מפסיקת בית המשפט העליון, על הצד המחמיר.
"עמדת התביעה היא כי נקודת המוצא העונשית בגין עבירת נשק, צריכה לכלול דרישה לרכיב של מאסר בפועל לתקופה ממשית. זאת, אפילו אם מדובר בעבירה ראשונה, למעט מקרים חריגים", כתב ניצן, ופרסם "מתחם מוצא" עבור כל סוג נשק. כלומר: טווח ענישה עקרוני, שיהווה מסגרת שעל פיה תטען התביעה למתחם העונש ההולם בכל תיק על פי נסיבותיו.
החל משנת 2012, אז אושר בכנסת תיקון החוק בעניין הבניית שיקול הדעת בענישה, בתי המשפט מחויבים לתהליך אחיד של אופן קבלת ההחלטות בגזרי דין לפי עקרונות מנחים: החוק יצר מעין מדריך המתווה לבתי המשפט את הדרך לקביעת עונשי נאשמים ומחייב את הנמקת גזרי הדין בהתאם.
 |
| פרקליט המדינה שי ניצן |
החוק קבע, כי בית המשפט יקבע תחילה את "מתחם העונש ההולם" – טווח של ענישה שמהווה נקודת מוצא לגזירת העונש לנאשם הספציפי. בקביעת "המתחם ההולם", החוק דורש לקחת בחשבון את הפסיקה (כלומר את מדיניות הענישה הנוהגת) ואת נסיבות העבירה שביצע הנאשם – למשל התכנון המקדים, הנזק שנגרם או שהיה צפוי וסיבות שהביאו את הנאשם לבצע את העבירה. לאחר קביעת המתחם, בית המשפט נדרש לשקול האם קיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות חריגה (סטייה) נדירה מהמתחם מעלה או מטה, עקב שיקולי שיקום מיוחדים של הנאשם או חומרה יתרה.
בשלב השלישי, על בית המשפט לקבוע את השורה התחתונה – העונש הספציפי (שברוב המכריע של התיקים הוא בתוך ה"מתחם") – כאשר גם כאן, החוק מתווה את השיקולים שיש לשקול – נסיבות שאינן קשורות לעבירה, אלא לנאשם עצמו. למשל, נטילת אחריות והודאה יהוו נסיבה מקלה לעונש בתוך המתחם, וכך גם מאמצי שיקום או מאמצים לתיקון הנזק; וכן התנהגות חיובית של הנאשם ותרומתו לחברה, או להבדיל נסיבות חיים קשות. גם מחדלים והתנהלות לא ראויה של רשויות האכיפה וחלוף הזמן מביצוע העבירה הן נסיבות מקלות בחוק.
"מתחם העונש ההולם" – המושג שנכנס ללכסיקון עם תיקון "הבניית שיקול הדעת בענישה" נועד אם כך, בסופו של דבר, להביא להאחדת השיפוט והענישה בבתי המשפט, כך שכולם יגזרו עונשים לפי אותם עקרונות, תוך שיקול דעת לגבי הנאשם האינדיבידואלי.
קביעת המדיניות באשר לטווח המתחם לגבי כל סוג עבירה בנפרד נותרה לבתי המשפט עצמם, כאשר בפועל בית המשפט העליון מוציא פסיקות מנחות לגבי ה"מתחמים". הפרקליטות מנסה כמובן בכל תיק, וכעניין של מדיניות בכלל, להביא להטיית המתחמים כלפי מעלה ו"למשוך" את בתי המשפט לקביעת רף מחמיר.
 |
בחזרה לעבירות נשק
החוק קובע מאסר של עד שבע שנים בעבירת החזקת נשק ללא רשיון; מאסר עד 10 שנים בעבירת נשיאת והובלת נשק, ו-15 שנים על ייצור וסחר בנשק.
ההנחיה הנוכחית של פרקליט המדינה קובעת "מתחמי מוצא" (ראה טבלה למעלה) לכל סוג עבירה (החזקה, נשיאה או סחר) ולכל סוג נשק – כאשר מדרג החומרה (מהקל אל הכבד) מתחיל מתחמושת ללא נשק כמו כדורי אקדח; דרך בקבוק תבערה; אקדח; רובה ותת-מקלע; ועד למתחם המחמיר ביותר שנקבע עבור מטעני חבלה ורימוני רסס. מתחמי המוצא ישמשו כל תובע כבסיס לגזור מהם "מתחמי ענישה הולמים" בתיקים שינהלו.
מטעני חבלה הם ברף המחמיר ביותר, כיוון שלדברי ניצן, השימוש היחיד בהם הוא למטרה התקפית. זאת להבדיל מנשק, שניתן לטעון כי שימש "להגנה". מתחמי המוצא יחולו גם בהסדרי טיעון, אם כי ניתן יהיה לחרוג מהם באישור פרקליט מחוז.
 |
| השימוש היחיד במטעני חבלה הוא למטרה התקפית (פיצוץ מטען ברכב בירושלים) |
נסיבות לחומרה שפורטו בהנחיה, ויצדיקו אף החמרה במתחם המוצא הן: מאפייני הנשק (ככל שהינו קטלני יותר); ריבוי כלי נשק; מיקום החזקת הנשק או נשיאתו והסיכון הכרוך בו; היות הנשק טעון; וכמובן פעילות במסגרת ארגון פשיעה.
נסיבות אחרות שיביאו להחמרת הרף ממתחם המוצא הן: החזקת נשק על רקע סכסוך פעיל או תוכנית ספציפית לשימוש תוקפני; כוונה לפגוע בבן זוג, בן משפחה, קטין או חסר ישע; כוונה לפגוע בעובדי ציבור; וכן במידה שהנאשם הוא שוטר או חייל – הנגיש לנשק מתוקף תפקידו.
"ככלל, טענה להחזקת נשק להגנה עצמית לא תשמש, לכשעצמה, הצדקה לחריגה ממתחם המוצא", כתב ניצן. "ואולם, במקרה שבו קיימת תשתית ראייתית לכך שהנשק אכן הוחזק לשם הגנה עצמית בלבד, נוכח איום על המחזיק, ושלא על רקע סכסוך עברייני, הרי שאף שאין בכך כדי להצדיק את ביצוע העבירה, עדיין יכול שיקול זה להצדיק חריגה לקולא מהמתחם".
|
הענישה ושיקול הדעת השיפוטי / עו"ד נס בן נתן במדינת ישראל, בה אחוזי ההרשעה גבוהים ומרבית התיקים מסתיימים בהרשעת נאשם העומד לדין, הנושא הרלוונטי ביותר המשפיע על חייו של נאשם העומד לדין הינו רמת הענישה הצפויה בסיום ההליך השיפוטי. ביום 10.7.12 נכנס לתוקפו תיקון 113 לחוק העונשין, העוסק בהבניית שיקול הדעת השיפוטי. הצורך בתיקון התבסס על הטענה כי בתי המשפט נהגו לגזור את דינם של נאשמים על פי שיקול הדעת האישי של כל שופט, מבלי שהייתה מדיניות אחידה. מצב זה יצר מציאות משפטית לכאורה, שבה שופטים שונים גזרו דינם של נאשמים בעבירות זהות ובנסיבות דומות, באופן שונה מהותית זה מזה.
|
