 |
| יהלומים (צילום להמחשה) |
בית המשפט המחוזי בירושלים קיבל תביעה שהגיש משרד הכלכלה נגד היהלומנים אילן סמואל, אשר רוזנבאום וחברות שבבעלותם, וחייב אותם להשיב למדינה חמישה מיליון שקל עקב תרמית בקבלת כספי מענקים.
בשנים 1993-1996 קיבלה חברת סמואל רוזנבאום מענק של כמיליון דולר מהקרן לעידוד השיווק לחו"ל של משרד התעשיה והמסחר. מדובר במענק לעידוד יצוא יהלומים, שהחברה קיבלה בעקבות בקשות תמיכה שהגישה.
בתנאי המענק נקבע כי החברה תחזיר למדינה תמלוגים של כשלושה אחוז מתוך הגידול שיירשם במכירותיה לחו"ל, ככל שיהיה גידול כזה. היקף התמלוגים נקבע על פי ההפרש שבין "סכום הבסיס" – מכירותיה בשנה שקדמה להגשת הבקשה למענק (1992) – לבין מכירותיה לחו"ל בשנים העוקבות.
בפועל, בשנים 1993-1999, עד לסגירתה, חברת סמואל רוזנבאום לא שילמה כלל תמלוגים למדינה, מאחר שלפי דיווחיה היא לא הגיעה למכירות "סכום הבסיס" – כלומר שנרשמה מגמת ירידה במכירותיה, למרות המענקים. המדינה טענה בתביעה כי מדובר בתרמית, מאחר שבסוף שנות ה-90 נסגרה החברה המקורית אך נפתחה חברה אחרת בשם כמעט זהה – "סמואל רוזנבאום (1999)", שהיתה למעשה אותה חברה, בעלת תשתית שיווקית זהה, גם אם חלק משותפיהם של סמואל ורוזנבאום בין בעלי המניות, השתנו.
לטענת המדינה, בשנת 1999, לאחר שהיקפי המכירות לחו"ל גדלו וחייבו את החברה לשלם תמלוגים, פעלו מנהליה להתחמק מכך על ידי "סגירת" החברה כאמור והעברת תוכן פעילותה לחברה אחרת. בהמשך, הועברה הפעילות בגלגול שלישי לחברה נוספת בניהול הנאשמים – חברת "סמרוז".
המדינה טענה כי מהלך סגירת החברות היה פיקטיבי, בהסתמך על נתוני המכירות שהוגשו לה. כך, החברה הראשונה "סמואל רוזנבאום" דיווחה כי בין שנת 1986 ל-1992, ערב קבלת מענק העידוד מהמדינה, גדל היצוא שלה באופן מטאורי מ-1.5 מיליון דולר בשנה ל-27 מיליון דולר. דווקא אחרי קבלת המענק, בשנים 1993-1999, דיווחה החברה על היפוך המגמה, כך שבשנת 1998 עמדו מכירותיה על 22 מיליון דולר בלבד, אולם שנה אחת מאוחר יותר, הצליחה החברה החדשה שנוהלה על ידי סמואל ורוזנבאום, כבר בשנת פעילותה הראשונה, לרשום ייצוא בהיקף של 47 מיליון דולר.
 |
| השופט רפאל יעקובי |
השופט רפאל יעקובי קיבל את טענת המדינה לתרמית וכתב כי הנתבעים, שיוצגו על ידי עו"ד אדי לזר ועו"ד ברק רון, "לא הצליחו להסביר כיצד מתיישבת גרסתם בבקשה לקבלת המענקים, כי הגעה למחזור של 27 מיליון דולר תוך שבע שנים נחשבת להצלחה מסחררת, למרות שהנתבעת (חברה) 2 הצליחה להגיע למחזור מכירות גבוה בהרבה של 47 מיליון דולר תוך שנה אחת בלבד, ושגם בהמשך היה שגשוג מופלא אצל נתבעות 2 ו-3 (החברות הבאות שבבעלות סמואל ורוזנבאום – ז"ק)".
בית המשפט קבע כי "הנתבעים לא לא שכנעו כי ביצעו מהלכים אמיתיים ולא מלאכותיים – כגון הוכחה שחברות מספר 2 ו-3 הפיקו רווחיהן מפעילויות שונות מאלה של הנתבעת (חברה) 1 או שהתקשרו עם לקוחות וספקים אחרים". בית המשפט קבע כי כל החברות הינן חברה אחת בעלת תוכן מסחרי-שיווקי זהה "ורק מבנה השותפים שלהן שונה".
סמואל ורוזנבאום אשר כפרו בתרמית, טענו כי החברה הראשונה נסגרה בעקבות הוראות שנתן שותפם, אזרח אמריקאי שהיה בעל המניות העיקרי, מחמת משבר בענף היהלומים במזרח הרחוק, אולם הם לא הגישו תצהיר מטעם בעל המניות ולא העידו אותו, אלא הסתפקו בהבאת עדות של רואה חשבון. היהלומנים טענו גם כי יש לדחות את תביעת המדינה מחמת התיישנות הנרשמת לאחר שבע שנים. בית המשפט קיבל את עמדת המדינה, כי "מירוץ ההתיישנות" החל רק בשנת 2010 – השנה בה התגלתה התרמית, ורק כאשר למדינה היה מידע שניתן לבסס עליו תביעה.
המדינה הודתה כי במהלך השנים לא ביצעה בדיקות ומעקבים אחר חברות שזכו לתמיכה מהקרן לעידוד הייצוא, ולטענתה מנגנון בדיקה וגביה מהחברות הוקם באיחור של שנים, רק ב-2006, בעקבות דוח של מבקר המדינה. מנגנון זה גילה לכאורה את התרמית של סמואל-רוזנבאום ב-2010.
התביעה הוגשה על ידי היחידה לאכיפה אזרחית בפרקליטות המדינה,באמצעות עו"ד דורון לנגה. בית המשפט דחה את בקשת המדינה להחזר המענקים, אך חייב את היהלומנים והחברות בבעלותם בתשלום התמלוגים שהחסירו, בשווי 4.5 מיליון שקל, בתוספת ריבית והוצאות משפט.
עו"ד לזר מסר בתגובה: "אנחנו סבורים שפסק הדין שגוי ובימים הקרובים יוגש עליו ערעור".
