משפחת השכול החורגת

מימין לשמאל: בינה גזית, לרה צינמן ואילנה חג'ג'

לרה צינמן, אילנה חג'ג' ובינה גזית, שלוש נשים המייצגות את משפחות הנרצחות והנרצחים על רקע פלילי בישראל, מאוד הופתעו כאשר התבקשו על ידי "פוסטה" להתכנס לראיון משותף. אמנם שלוש האמהות השכולות של "הטרור הפלילי" פועלות ללא הרף לחשיפת הכאב הנוגע במאות אזרחים נורמטיביים שנקלעו לזירות עבירה ונרצחו באירועי פשע ואלימות, אבל התחושה המלווה אותן בימים כתיקונם היא שהנושא הזה נדחק מסדר היום, ושמם בקושי מוכר לציבור הרחב.

"ארגון משפחות נרצחים ונרצחות", שצינמן היתה שותפה בייסודו לפני קרוב ל-20 שנה, הוקם כדי להפיג את בדידותן של מאות המשפחות הזקוקות למעט אמפתיה. חלפו מאז שנים של מאבק בירוקרטי סיזיפי, הסברה ופעילות אינסופית מול הממשלה והמערכת המשפטית, עד שהארגון הגיע לכמה הישגים מעטים, גם אם לא מבוטלים. 

בשנתיים האחרונות נערך טקס זיכרון שנתי לנרצחים ונרצחות בישראל, מה שמסמל את ראשיתה של ההכרה המשפטית והחברתית. בטקס האחרון אפילו אמרה מנכ"לית משרד המשפטים, אמי פלמור, כי לרה צינמן ואורה ברז, מי שיזמו את הקמת ארגון המשפחות, הן ה"אימהות שבזכותן חוקק חוק זכויות נפגעי עבירה בישראל".

ואף על פי כן, למודות שנים של אכזבות ואדישות ציבורית, בניגוד לתמיכה הגורפת העוטפת את קרובי קרבנות הטרור הלאומני ופעולות האיבה, משפחות הנרצחים באירועים פליליים נשארות ומרגישות לבד, היחס הציבורי אליהן עדיין מרוחק. אפילו מנוכר.

אפרופו הניכור, בני משפחה של קורבנות עבירה עם עבר פלילי, לא כל שכן עבריינים פעילים, אינם זכאים להינות מהזכויות שמעניק החוק בישראל לקורבנות עבירות פליליות (הסבר בהמשך).

קשר השתיקה

על פי נתוני משרד המשפטים, בכל שנה נרצחים כ-120 ישראלים באירועים פליליים, מהם כ-10 קטינים.

לרה צינמן היא אמה של גנית, סטודנטית בת 22 שנרצחה על ידי מחזר מהאוניברסיטה;
אילנה חג'ג' היא אמו של רז בן ה-16, תלמיד י"א וכדורגלן נערים במכבי חיפה שנדקר בריב סתמי ברחוב;
בינה גזית היא אשתו של אריה, שהוכה למוות על ידי שודדים שפרצו אל העסק בו עבד.

שלוש הנשים, שהשכול מלווה את חייהן מידי יום ביומו, הפכו למפעל חיים את הניסיון להביא לתודעה הציבורית את זכויות משפחות נרצחי ונרצחות האירועים הפליליים. עבודתן קשה, לא רק בגלל הממסד, אלא בגלל ההתייחסות החברתית. 

"העניין שלנו לא פופולרי", מלינה גזית. "אם מקומם של חללי צה"ל הוא למעלה למעלה הרי שהקורבנות שלנו הם בקרקעית, תקועים עם איזה סטיגמה כאילו שאף אחד אינו מכיר במקום החברתי שלנו". 

"כמו שפעם לא העזו לדבר על חולי סרטן בפה מלא, כך הסביבה נרתעת עדיין מלגשת ולדבר עם משפחות נרצחים מעבירות פליליות", מסבירה אותה חג'ג', "כמו שבעבר טענו שנאנסות מביאות את זה על עצמן, כך גם התגובות החברתיות אלינו. מה הבן שלך עשה? איך זה קרה דווקא לו?".

אמא של גנית צינמן מביאה את הדוגמה האישית שלה בהקשר הזה: "אחרי הרצח הרגשתי שמעדיפים להתרחק ממני כמו ממצורעת, מכרים שלי עברו לצד השני של הכביש רק לא לדבר איתי על מה שקרה, לא להזכיר. היתה לי פנטזיה שבימי זיכרון חברים של גנית יבואו ליצור סביבה תומכת, אבל זה לא קרה. יש קשר שתיקה. הבנתי באופן אינטואיטיבי שמי שיכול להבין אותי, זה רק משפחות כמונו".

רז חג'ג' ז"ל

להתאבל זה לוקסוס

רז חג'ג' נרצח בהרצליה כשהיה בן 16 וחצי. הרוצח היה גדול ממנו בשנה. הקטטה פרצה על רקע ריב סתמי, חילופי דברים ברחוב. הנער השני שלף סכין ודקר את רז דקירה אחת, בלב; לאחר מכן נמלט ולפי דיווחים לאחר האירוע קיבל סיוע ועצה מאנשי משפחת פשע. אחרי כמה ימים הסגיר את עצמו.

הנער הרוצח, כך נקבע בתחילה, לא היה כשיר לעמוד לדין. במשך ארבע שנים הוא אושפז במוסד פסיכיאטרי. לבסוף, לאחר חידוש ההליך המשפטי הוא הורשע בהריגה בעסקת טיעון ונשפט ל-10 שנות מאסר בלבד, כולל את הארבע בהן היה מאושפז. כך, שחרורו צפוי באוקטובר 2017, אם לא יוקדם עוד קודם בוועדת השחרורים שאמורה להתכנס בעוד חודש.

אריה גזית ז"ל

אריה גזית נרצח בשוד במקום עבודתו בתחנה המרכזית החדשה בתל אביב לפני חמש שנים. גזית (64) היה מנהל החשבונות של משרד חלפנות כספים שנתן שירות לקהיליית העובדים הזרים. בשעת לילה בין שבת לראשון, פרצו למשרד שלושה שהיו קשורים לעסק מתחרה בתחנה, ו"הכינו את השטח". בבוקר, גזית הגיע למשרד, פתח את הכספת, הוציא ממנה 240 אלף דולר ועמד לצאת להפקידם בסניף הבנק הסמוך. בדיוק אז נכנסו למקום שני גברתנים והיכו אותו באכזריות, בידיים, עם מוט ברזל ובחניקה עם כבל של מחשב. גזית נפטר אחרי 10 ימים בבית החולים.

שני הגברתנים, התברר, היו מתאבקים, שכירי חרב שהוזמנו במיוחד מרוסיה על ידי מתכנני השוד. אחד מהם, סרגיי שצנין, זכה אפילו במדליית זהב בטורניר ההיאבקות במכביה שנים לפני כן. שצנין הורשע בעסקת טיעון בהריגה ונשפט ל-20 שנות מאסר. שותפו נמלט מהארץ ולא נתפס. שלושה אחרים בתוכנית השוד נשפטו ל-11, לשבע ולחמש שנות מאסר. האחרון כבר השתחרר.

גנית צינמן ז"ל

גנית צינמן, בתה הבכורה של לרה, נרצחה בגיל 22, לפני 19 שנה. היא שירתה כקצינה בצה"ל, לימדה עברית במחנה קיץ של נוער יהודי בארה"ב, נרשמה לאוניברסיטת חיפה לחוג לשפה וספרות אנגלית, והספיקה ללמוד רק סמסטר אחד: באוניברסיטה היא פגשה סטודנט ממוצא אמריקאי שחיזר אחריה. תוך זמן קצר גילתה שהוא אובססיבי וביקשה להתנתק. שבוע לפני הרצח נפרדה ממנו, אך הוא צלצל שוב וביקש שתבוא אליו.

כאשר הגיעה לדירה שלו היא נרצחה בדקירות סכין. בבית המשפט הוא טען שקרתה תאונה. דיוני ההוכחות נמשכו ימים ספורים ובסיום המשפט הוא הורשע ונשפט למאסר עולם.

התקופה היתה סוף שנות ה-90', ומשפחות נפגעי העבירה היו שקופות מבחינת מערכת המשפט. "על הגשת כתב האישום קראנו בעיתון", אומרת צינמן, "את מועדי הדיונים כמעט פספסנו. בדיון שנערך בערעור הרוצח בבית המשפט העליון הרגשתי כגורם מפריע. התובעת אפילו אמרה שנוכחות המשפחה, שיושבת לה מאחורי הגב, מפריעה לה בניהול התיק".

יום אחד ראתה צינמן בטלויזיה את אורה ברז, אמה של תמר שנרצחה ב-1997 בחנות "ביתילי" ברמת גן. הרצח של תמר עורר הדים רבים כיוון שהיה מזוויע במיוחד. עובד החנות ניסה לאנוס אותה, דקר וגלגל את גופתה בשטיח אותו הותיר במחסן של החנות. לאחר התוכנית צינמן התקשרה אל אמה, ומהמפגש של השתיים נוסד ארגון משפחות נרצחים. 

"אורה סיפרה לי שהיא חוותה בבית המשפט התנסויות דומות", נזכרת צינמן, "התובע אמר לה ש'אנחנו מייצגים את המדינה ולא אותך, את לא צד בעניין', ואנחנו חשבנו איך נוכל לשנות את היחס הזה כדי לקבל הכרה משפטית וחברתית.

"אחרי הרצח של גנית התחלתי לעקוב באופן אובססיבי אחרי כל רצח מתוקשר. הראשון שתפס אותי חזק, רק כמה חודשים אחרי האסון הפרטי שלי, היה משפט הרצח של לוכד הנחשים מחיפה. לאחד הדיונים באתי ביוזמתי לבית המשפט. איך עשיתי את זה? לא יודעת. להיכנס שוב לאותו בניין, לאותו אולם, לראות שוב את אותה קלדנית ואותם הכתבים. אבל כשנפגשתי עם אמו של הנרצח נפלנו האחת לזרועות השנייה והרגשתי שאנחנו חברות בנפש למרות שרק שם הכרנו".

הקושי שביצירת סביבה חברתית תומכת הוא רק תחילת הסיפור. קשה לא פחות היא ההתמודדות עם המערכת המשפטית, שלדברי המשפחות לא מסתיימת אף פעם. "לשבת, לבכות ולהתאבל זה לוקסוס", אומרת אחת מהן, "אבל מיד אחרי השבעה אתה רץ לבתי משפט ונתקל בעדויות ובתיאורי הזוועה של הרצח. ואז מגיע פסק הדין, או הסדר הטיעון, וסותם את הגולל עד שאתה מתבשר על חופשה או שחרור מוקדם לרוצח – ואתה קורס עוד פעם".

הנושא זה מוביל את אילנה חג'ג' אל הצעיר שהרג את בנה באוקטובר 2007 ואמור להשתחרר ממאסר בעוד פחות משנתיים. "אקבל שיתוק כשאראה את הרוצח בעיניים, מסתובב לידי ברחוב", היא אומרת.

מתוך אחד מטקסי הזיכרון שערך הארגון בהשתתפות משפחות הנרצחים

צעד גדול קדימה

הצעד הראשון שלהן היה הקמת קבוצת תמיכה ועזרה עצמית בהשתתפות כמה משפחות.

במקביל, ברז וצינמן, מהנדסת העובדת הטכניון, נפגשו עם מומחים שונים אשר יעצו והתוו להן את הדרך לפעילות ציבורית, לצורך קידום יוזמות לשינוי המעמד המשפטי של משפחות הנרצחים. פרופ' עמנואל גרוס מאוניברסיטת חיפה הציע להן לחבור ולשלב ידיים עם גופים נוספים. הן החלו להראות נוכחות בכנסת, הוזמנו לדיוני פורום ארגונים – המועצה לשלום הילד, איגוד מרכזי סיוע לנפגעי תקיפה מינית ועוד, שדנו בניסוח חוק לזכויות נפגעי עבירה.

הצעת החוק שנולדה מהדיונים כללה שלושה פרקים:

מעמד בהליך המשפטי
שירותי סיוע
תשלום פיצויים

האוצר הטיל וטו על מרבית הסעיפים שחייבו תקציבים מקופת מדינה, כך שבשנת 2005 נכנסה לתוקף רק החובה  לידע נפגעי עבירות בכל ההליכים המשפטיים הרלוונטים למורשעים – הסדרי טיעון, ועדות פסיכיאטריות, חופשות מהכלא, קציבת מאסר עולם וניכויי שליש. לטובת יישום החוק הוקמה מערכת המידע מנ"ע (מידע לנפגעי עבירה).

ב-2009 נעשה הצעד הגדול קדימה. שר הרווחה, יצחק (בוז'י) הרצוג, קידם דיון בסעיפי החוק שנדחקו – הקמת שרותי סיוע משפטי ונפשי לקרבנות עבירה. בסופו של דבר הממשלה אישרה סיוע רק לקבוצה המצומצמת של נפגעי עבירות המתה (הריגה ורצח). החזון של לרה צינמן וחברותיה, החל להתגשם.

תוכנית סנ"ה (סיוע לנפגעי עבירות המתה) יצאה לדרך ב-2011, עם פתיחתם של חמישה מרכזי סיוע בכל הארץ הנותנים שירות למשפחות. משרד הרווחה, באמצעות עמותת "אלה", קיבל אחריות על קבוצות תמיכה וטיפול למשך שנתיים, שעד אז הופעלו במתכונת וולונטרית על ידי הארגון. במקביל, האגף לסיוע משפטי במשרד המשפטים הצמיד עורכי דין למשפחות הנרצחים, המלווים ומייצגים אותן בהליכים הפליליים והאזרחיים.

כך, משפחות נרצחים מהשנים האחרונות כבר אינן "יתומות" בתהליך המשפטי, אך משפחות של קרבנות רצח מלפני 2011 (שנת תחילת התוכנית) עדיין אינן זכאיות לסיוע משפטי ממלכתי.

כמו כן, הסיוע המשפטי והנפשי שניתן על ידי המדינה למשפחות הנרצחים במסגרת תוכנית סנ"ה הוגבל רק למקרים בהם הנרצח לא היה מעורב בפלילים. ראשות ארגון המשפחות היו בין אלה אשר עמדו על ההפרדה הברורה הזו – בין נרצחים במסגרת מלחמות עבריינים וחיסולים הדדיים בעולם התחתון לבין קרוביהם, אזרחים שנפלו כקורבנות אקראיים לרצח ולאלימות משתוללת ללא כל מעורבות בפלילים. "גם ככה הופכים אותנו לחלק ממעגל האשמה כאילו הרצח הוא באשמת הנרצח", אומרת בינה גזית בנסיון להסביר את הדרישה.  

איציק מועטי (במדי צה"ל) עם גזית, חג'ג' ואחרים. הרצאות לתלמידים וחיילים

חינוך שנותן כוח

הפעילות של ארגון משפחות הנרצחים מתרחבת מעבר למאבק המשפטי, גם לתחום החינוך. גזית, שהיתה מורה במשך 40 שנה, לקחה על עצמה פרויקט של הסברה נגד אלימות בקרב בני נוער. "הקמנו צוות מסבירים שכולם עברו את הטראומה של רצח בן משפחה", היא מספרת, "ונפגשים עם תלמידים בבתי ספר ובמסגרת פרויקט מיל"ה של המשטרה לנוער בסיכון".

אחים, ילדים והורים של קרבנות רצח מופיעים בפני התלמידים, ביניהם עוזיעם ספיר – אביה של מעיין בת ה-15 שהותקפה לפני מספר שנים על ידי נער ברחובות – ואיציק מואטי, אביו של אורגיל בן ה-16.5 שנרצח על ידי בן גילו. "השערים עדיין לא נפתחים בפנינו בכל מקום", אומרת גזית. "בדיעבד אני מבינה, שזה חלק מתהליך הריפוי העצמי שלנו", מוסיפה חג'ג.

במקביל ממשיכות גזית, חג'ג' וצינמן, חברות הוועד המנהל, עם יתר פעילי הארגון, "לקלוט" לצערם כל העת משפחות אבלות חדשות; מעגל הדמים הפלילי לא נפסק. רק לפני חודש עלתה צינמן למשפחתה של שירה בנקי, הנערה שנרצחה במצעד הגאווה בירושלים. "זה נותן לי כוח", אומרת צינמן. "אני מרגישה שאנחנו נותנים שביב תקווה למשפחות".

נציגי המשפחות עם"אות הנשיא למתנדב"

רשימת המקוממים

להכרה בפועלן זכו לא מזמן, במעמד תקדימי בבית הנשיא, כשקיבלו מידי הנשיא רובי ריבלין, את "אות הנשיא למתנדב". אבל כאמור, מבחינתן מדובר רק בראשיתה של המהפכה, שאמורה להציב במרכז את קורבן העבירה. "אנו לא נגד שיקום אסירים, אנו בעד. שישתקמו, שילמדו – רק בכלא", הן אומרות ומדגישות את הדבר שמקומם אותן יותר מכל: ריבוי ההרשעות המסתיימות בהסדרים מקלים.

צינמן מציגה רשימה ארוכה של הרשעות בהריגה, שברובן נגזר מאסר בפועל של שמונה עד 12 שנים בלבד. בכמה מקרים חריגים, שפוטים להריגה נדונו לחמש ואפילו שלוש שנות מאסר.

עו"ד רות אלדר

ארגון משפחות נרצחים, בסיוע היועצת המשפטית שלו, עו"ד רותי אלדר, הגיש נייר עמדה ברוח זו לוועדה בראשות פרופ' מרדכי קרמניצר, אשר מונתה על ידי משרד המשפטים לבחינת מדרג עבירות ההמתה והגדרתן מחדש. הוועדה אכן המליצה על הרחבת ההגדרה לרצח, והנהגת "רצח מדרגה שנייה" בחוק, שיכלול  את המקרים המוגדרים כיום כהריגה מתוך אדישות. על רצח בדרגה זו, לפי המלצת הוועדה, יינתן מאסר עולם כעונש מרבי (לא מחייב). ההצעה אף עברה לפני שנה בקריאה ראשונה בכנסת, וממתינה לקידום.

ככלל, המשפחות, שלא במפתיע, קוראות למיצוי ענישה. "שמענו שמדברים על הצורך בהגברת ההרתעה נגד מיידי אבנים", אומרת צינמן. "למה במקרה של עבריינות פלילית, הדיבור על החמרה והרתעה פחות פופולארי?".

עוד נושא שמכעיס אותן הוא החופשות לאסירים. "לפי החוק, אסיר רשאי לבקש חופשה בתום רבע מתקופת מאסרו, למעט אסירי עולם. כלומר מי שהורשע בהריגה ונשפט לשמונה שנים, יכול לצאת לחופשות כבר אחרי שנתיים", אומרת צינמן, "אנחנו מבקשות להביא לשינוי – כך שחופשות יינתנו רק אחרי מחצית מהמאסר. עוד דבר שמצריך שינוי הוא קיום הערכת מסוכנות למורשעים בהריגה ורצח לפני שחרורם מהכלא ופיקוח, בדומה לזה המוטל על עברייני מין. הציבור זכאי להגנה הרבה יותר טובה מזו שניתנת לו".

אמי פלמור

התייחסות משרד הרווחה והאגף לסיוע משפטי במשרד המשפטים: "מזה כחמש שנים האגף לסיוע משפטי שותף לתוכנית סנ"ה שמטרתה להעניק סיוע כולל למשפחות נפגעי עבירה. תכנית ייחודית זו הוקמה לאור החלטת ממשלה משנת 2009, אשר הטילה על משרד הרווחה והשירותים החברתיים את יישום התוכנית. ככלל, מערך הסיוע כולל כיום ועדת זכאות בין-משרדית, סיוע ראשוני בהוצאות אבל ראשוניות ומערך של חמישה מרכזי סיוע אזוריים הנותנים כיסוי ארצי לסיוע רגשי, כאשר בצפון הארץ פועל מרכז סיוע מונגש לפעילות מלאה בשפה הערבית. בנוסף ניתן סיוע משפטי, ייצוג ומימוש זכויות בהליכים אזרחיים וליווי בהליך הפלילי.

"החלטת הממשלה הקצתה 18 מיליון שקל לכלל התוכנית. האגף לסיוע משפטי מלווה כ-300 משפחות מתחילת התוכנית. בסך הכל התוכנית סייעה ל-350 משפחות וכ-1,000 איש עד כה. בשנת 2014 מרכזי הסיוע סייעו ל-260 משפחות וכן פעלו 12 קבוצות טיפוליות ברחבי הארץ בהן השתתפו כ-120 איש".