 |
| לשופטים אין פוליגרף אינטגרלי, גם הם בשר ודם |
לפני מספר שנים התנהל תיק בבית המשפט העליון, שבו מטופל טען כנגד הפסיכיאטרית שלו, כי מעבר לטיפולים השוטפים היא ניהלה איתו רומן, קיימה איתו יחסי מין והוא אף עבד בביתה בתמורה לטיפולים. טשטוש הגבולות והיחסים נעדרי האתיקה גרמו לו נזק נפשי חמור.
בישראל ובמדינות אחרות קיים איסור חמור על חריגה מיחסי מטפל-מטופל, ואיסור על קיום יחסי מין במהלך הטיפול, כמובן, ועד שלוש שנים לאחר הטיפול. הפסיכיאטרית הבכירה ובעלת המוניטין הכחישה מכל וכל את טענות המטופל, וטענה לאי יציבותו ולתלונות השווא שלו. התיק התנהל כמילה שלו מול מילה שלה, ויכול היה להסתיים בזיכויה, בעיקר בשל המעמד והמקצועיות שלה. אלא שבמהלך המשפט שלף המטופל הקלטה של אחת השיחות ביניהם, בו תועדה המטפלת מודה ש"לא היתה צריכה לתת לזה לקרות…", ו"הצלחנו לפגוע אחד בשנייה בצורה פראית…". הראיה המסייעת חרצה את גורל התיק וגם את דינה של הפסיכיאטרית.
במשפטים פליליים בעבירות מין שהתנהלו בעבר, אי אפשר היה להרשיע אך ורק על פי עדות של מתלונן או מתלוננת, והצד המלין היה נדרש להביא ראיה מסייעת שתחזק את עדותו, בהתאם למחלוקת שיש בין הצדדים. אם לדוגמא, הנאשם במשפט מכחיש מכל וכל את ההיכרות ביניהם, ולצד המלין יש ראיה שתוכיח את היכרותם, זוהי ראייה מסייעת.
 |
| עו"ד נוגה ויזל |
אבל בשנים האחרונות בוטלה הדרישה הזו, וכיום במשפטים פליליים המתנהלים בבתי המשפט השונים ניתן להרשיע נאשם על פי עדות יחידה של מתלונן. הבעיה היא שהדרך מכאן ועד להרשעה של אדם חף מפשע היא לא ארוכה במיוחד. השופטים הם אחרי הכול בני אדם, בשר ודם, אין להם פוליגרף אינטגרלי שזורם בעורקיהם, וגם הם עלולים לא פעם לטעות. מה גם שהם חוששים להפגין חשד או חוסר אמונה בעדויות מתלוננות בעבירות מין. הלך המחשבה הוא שאם אישה עשתה את הצעד והתלוננה על עבירת מין, כנראה שהיא צודקת ואין לה מניעים אחרים. אבל כפי שראינו בעבר, זו לא תמיד האמת.
טעות חמורה עשה המחוקק כאשר ביטל את דרישת הסיוע. כל מתלוננת על עבירות מין צריכה להביא עימה הוכחות וראיות המחזקות את טענותיה, אחרת, מי יבטיח לנו שזו לא עוד תלונת שווא?
