הסקופ האחרון של אריה אבנרי

הכתבה כפי שפורסמה ב"מעריב סופהשבוע"

רק לידיעה, אריה אבנרי המנוח הוא זה שחתום ראשון על הסקופ הגדול של הצוללות ושאר שערוריות באגפי הרכש של חיל הים וצה"ל, משרד הביטחון ולשכת ראש הממשלה.

העיתונאי החוקר אבנרי הוא זה שחולל את פרשת אבריאל בר יוסף, בזכות מידע מהיימן שקיבל מבכיר לשעבר בצה"ל ובשירות הציבורי (השם שמור במערכת), ערב מינויו של בר יוסף לראש המועצה לביטחון לאומי. זה היה בחודש מרס השנה, בהיותו חולה סופני, חודש לפני מותו. ממיטת חוליו, אבנרי פנה ליועצים המשפטיים של משרד ראש הממשלה, נציבות שירות המדינה ומבקר המדינה והתריע מפני המינוי המיועד של בר יוסף.

"לתנועת אומ"ץ הגיע מידע משמעותי, לכאורה, על חשד לקבלת טובות הנאה ופעילות בניגוד עניינים של אותו בכיר מל"ל עם גורם פיננסי מרכזי בחו"ל, בעל אינטרסים כלכליים בשוק הגז הישראלי", כתב היושב ראש אבנרי. "לאור חשיבותה ומרכזיותה של המל"ל בביטחון הלאומי, ועל מנת שלא ניקלע שוב לפארסה של ביטול מינוי מרכזי לתפקיד בטחוני, דורשת אומ"ץ כי טרם אישור המינוי ייבדקו החשדות ביסודיות ובדחיפות".

אבנרי ידע היטב איזה טייקון התביית על הפקיד הבטחוני הבכיר בר יוסף: הנוכל הגרמני יהודי מייקל הרצוג. מטעמי ביטחון הוא לא הרחיב במכתב פרטים על עלילות שניהם, אך הציע להעמיד את המקור שלו לרשות המשטרה. בסיפור המיוחד הזה, הסקופ האחרון, אבנרי לא הסכים לשתף גם לא את הקרובים אליו ביותר, הוא כן אמר להם שבקרוב צפויה להתפוצץ פרשה גדולה הקשורה בהצטיידות בחיל הים.

אבריאל בר יוסף

מרגע שנפתחה החקירה, והתברר השבר הגדול במוסריות של אותו קצין בכיר בצה"ל לשעבר, שמונה לפקיד בטחוני בכיר במשרד ראש הממשלה, החל לזלוג החוצה מידע שמסרו למשטרה גורמים שונים בחקירה הסמויה והגלויה. כך נודע ל"ידיעות אחרונות" בחודש יולי על מעורבות האיש של נתניהו במל"ל, בר יוסף, בהסדרי שינוע גז מהבארות בים התיכון על פי המתווה של הרצוג הנכלולי מאוסטריה. כך נודע הסיפור על מחלוקת הצוללות הגדולה בין בוגי יעלון לבין נתניהו, שהגיע לבן כספית בחודש אוקטובר, ומיד אחריו גם המידע הפנטסטי על עו"ד דוד שמרון, שהגיע לרביב דרוקר בנובמבר.

אריה אבנרי כבר לא היה אז בחיים, כדי להפיץ את המידע הבלעדי שלו באמצעות ההודעות לעיתונות המפורסמות שלו, הארכאיות משהו. אבל אותן הודעות של אומ"ץ בראשותו קידמו כאן פרשות, קטנות וגדולות, על אפם וחמתם של המו"לים הגדולים, נוני מוזס ועופר נמרודי, שהפנו לו עורף בדיוק כמו קבוצת עיתונאים מסוימת, שהיא איכותנית בעיני עצמה.

הכי הכאיבה לו כתבה שפרסם עליו "מוסף הארץ" בדצמבר 2006, בשיאן של פרשות אולמרט. אבנרי היה אויב הציבור מספר אחת של אולמרט בימים בהם העיתונאים החוקרים ב"ידיעות" סורסו על ידי המו"ל שלהם, ואילו עיתונאי "הארץ" שקשקו משלל פרקליטי היוקרה, שלהם ושל אולמרט. באותה כתבה הם באו לברך לכאורה את אביר המלחמה בשחיתות, אבל בפועל הם רק לעגו לעיתונאי שיחד עם אשתו זיווה הציג בגלריה עמליה ארבל יצירת אמנות יחודית של פיסת בד יוטה עליה הדביקו דפי תביעות דיבה שהגישו נגדו טייקונים ופוליטיקאים.

רצה הגורל ובמורשת של עורך המוסף דאז, ניר בכר, יהיה רשום לעד כי הוא היה זה שבגופו וכורסתו גנז את התחקיר על יקיר הבראנז'ה האיכותנית, רונאל פישר, עוד יעד חמקמק של אבנרי, ואילו על שמו של אבנרי קוראים השבוע לצמיתות את אות אומ"ץ בטקס השנתי של התנועה – בין הזוכים באות המופת הראשון על שמו, השופט אהרון ברק.

עם החבר אברהם שפירא. "התהפך" עליהם כשהיה צריך (צילום כריכת הספר)

השערוריה האחרונה

לא שהטקס הזה יצא לדרך לפני שאבנרי המת, מלמעלה, חולל עוד שערורייה אחת קטנה. קברניטי אומ"ץ שהוא הותיר למטה הסכימו ברגע אחד של הסחת דעת לקבל את הזמנתו של ראש עיריית רמת גן, ישראל זינגר, לערוך את הטקס השנתי באולם עירוני שהעירייה תממן את עלויותיו. שוד ושבר, ראש עירייה חשוד בשחיתות ינאם באירוע של אומ"ץ? אבנרי בחיים לא היה מאשר כדבר הזה, וכך גם מוקירי מורשתו אשר הקימו קול זעקה עד שהנהלת התנועה התעשתה, האירוע הועבר לאולם בהרצליה השכנה ואלפי ההזמנות שנשלחו כבר בוטלו ונשלחו מחדש.

זינגר היה פעם מקור מודיעיני של אבנרי, אחד שהביא לו אינספור סיפורים על ראש עיריית רמת גן הקודם, צבי בר, שהורשע ונשפט לחמש שנות מאסר. אבנרי הפנה עורף לזינגר ודחף לחקירות נגדו מרגע שבמערכת הבחירות האחרונה הוא התמודד על ראשות העירייה בברכת ראש העירייה המושחת, בר, מה שהסתיים בניצחון דחוק בבחירות אבל גם במעצר מתוקשר של זינגר ובהמלצה של המשטרה להגיש נגדו כתב אישום על שוחד בחירות.

אבנרי היה אשכנזי טיפוסי עם חוש צדק מפותח שבמשך עשרות שנים היה מקורב מאוד לראשי המשק ולפוליטיקאים, אבל זה לא מנע ממנו להתהפך עליהם כשצריך, כמיטב המסורת העיתונאית. זינגר הוא רק דוגמה אחת, ח"כ אברהם שפירא המנוח היה מקור וחבר אישי קרוב ש"חטף" מאבנרי ספר שלם ("הגביר") כאשר התברר שכיושב ראש ועדת הכספים הוא הוביל מהלכים שסייעו לו למחוק את החובות של מפעל "שטיחי כרמל" אשר היה בבעלותו, ובגד בחברם המשותף, יו"ר בנק הפועלים דאז יעקב לוינסון. השרה דליה איציק גם כן היתה חברה קרובה שספגה ממנו מאמרי שטנה מרגע שנודע על חקירות מבקר המדינה בעניינה (הסתיימו ללא כלום).

במקרה של פואד בן אליעזר המנוח הסיפור היה הפוך, וחשף את האנושיות המיוחדת של אבנרי. מצד אחד הוא אסף נגדו תיבת פנדורה קטנה הרבה לפני חקירת המשטרה בפרשת ג'קי בן זקן ואברהם נניקשווילי, מצד שני כאשר פואד ורעייתו פנו אליו ותיארו את מצב בריאותו הקשה הוא נסחט רגשית וירד מהסיפור. הקלסר על פואד נשמר וחלקים ממנו יצאו בהמשך במסגרת הטור השבועי שהוא פרסם בשנים האחרונות באתר של חברו הקרוב, יואב יצחק.

"אריה היה 'בור סוד שאינו מאבד טיפה'", אומר עו"ד פיני פישלר, עוד חבר קרוב במיוחד. "הוא זכר את כל הפרטים הקטנים, וידע לעשות לינקים בין פרשות ישנות וחדשות מימין ומשמאל, הוא היה קונספרטיבי במובן החיובי של המילה, קצין המודיעין האולטימטיבי הרבה לפני שגוגל בא לעולם".

אבנרי נהג להתעורר בארבע לפנות בוקר ולעבור על כל העיתונים ואתרי החדשות, כדי להתקשר בשש בבוקר לכל הקונספירטורים שלו בתקשורת, להם הוא חילק סיפורים במשפטים נרגנים קצרים, וטרק טלפונים מבלי להמתין לתשובה. "תסתדר… ושלח לי עותק", היה אומר.

הנהלת אומ"ץ התעשתה. מעוזיה סגל

היו לו קשרים מעולים עם מבקרי המדינה לדורותיהם, ועם בכירי המשרד, אבל קשר נדיר במיוחד היה לו עם המבקר הקודם, מיכה לינדנשטראוס הנחשב למנקה האורוות האולטימטיבי של המגזר הציבורי בכל הזמנים. בתקופת לינדנשטראוס פרחו מאוד תנועת אומץ והתנועה לאיכות השלטון, וכך גם המאבק בשחיתות הציבורית שהגיע לתודעה ציבורית רחבה בזכות סדרת כתבי אישום נגד פוליטיקאים בכירים. היועץ המשפטי לממשלה דאז, מני מזוז, היה קשוב אף הוא לאבנרי, היה בינהם קשר אישי קרוב במיוחד ומזוז אף קיבל אותו במשרדו לפגישת פרידה ביום האחרון לתפקידו.

את הקשרים עם המשטרה טיפח אבנרי באמצעות קציני משטרה בכירים בדימוס, לרבות ניצבים לשעבר, שהיו מאשרים לו פרטים ואף מביאים מידע אותנטי בימים בהם הדלפות לא הוגדרו אסון לאומי על ידי פוליטיקאים ועיתונאים טהרנים אשר נאבקים עד היום במהות של העיתונות החוקרת.

"אריה אבנרי היה העיתונאי החוקר הראשון במדינת ישראל", אומר יו"ר אומ"ץ הנוכחי, מעוזיה סגל, ומונה את סיפוריו הגדולים, מהיעלמות הילד היהודי יוסל'ה שומכר בשנות השישים, עבור דרך שערוריות המרינה בהרצליה של אלי לנדאו ועד הקמפיין נגד מנכ"ל המדינה לשעבר, ח"כ אברהם שפירא. "כאשר הספר 'הגביר' נאסר לפרסום אריה הפך לדחוי ב'ידיעות אחרונות' וכל חבריו עזבו אותו", משחזר סגל. "אבל מאז שהוא ניצח בבית המשפט והספר הותר לפרסום בגרסה מתוקנת הוא נלחם עד יום מותו במושחתים, באמצעות אגודת העיתונאים שנבחר לעמוד בראשה, ובתנועות אמיתי ואומ"ץ שהיה לי הכבוד להקים אותן איתו. אריה נתן בית למאות חושפי שחיתויות, ותמיד עמד בפרונט. מה לא כתבו עליו מקטרגיו, אבל הוא דבק בקומץ האנשים שהלכו איתו ונלחמו עבורו בתנועה ללא אמצעים כספיים, האמצעי היחיד שלנו הוא המעמד הערכי. המדינה טעתה שלא העניקה לו את פרס ישראל, וכך גם מועצת העיתונות שלא הכירה בערכו עד היום, והתקשורת הישראלית באופן כללי שבקושי התייחסה לפטירתו".