יש לי שאלה

צילום ארכיון להמחשה: שב"ס

כעורך דין פלילי אני יושב לעיתים בוועדות שחרורים שדנות בבקשות לקיצור עונשיהם של אסירים והפיכת תקופת המאסר האחרונה שלהם לשחרור על תנאי (מה שמוכר כ"ועדת שליש").

לפי החוק, לאחר שאסיר ריצה שני שליש מתקופת מאסרו (מעל לשישה חודשים), הוא זכאי לשחרור מוקדם, בכפוף לאישור הוועדה כמובן. אין ספק, שעל ועדת השחרורים מוטלת אחריות רבה, והיא רואה עצמה כמי שמייצגת את האינטרס הציבורי. השאלות הגדולות הן: מהו בדיוק אותו אינטרס? האם החברה רוצה נקמה, ענישה והרחקת אדם מסוכן מהמרחב הציבורי? איך אנחנו תופסים את תפקיד הענישה? מה אנחנו, כחברה, מצפים שיקרה, לאחר שהאסיר ייצא מהכלא?

אבל השאלה החשובה ביותר היא זו: האם הציבור מעוניין בשיקום העבריין? רבים יטענו בצדק, שכן, חשוב לשקם עבריין, אבל גם שלא כל אחד הוא בר שיקום. נניח, עבריין שמאחוריו כמה מאסרים, שכבר הקלו בעונשו, והוא חזר לסורו ונחשב עבריין מועד. האם במקרה כזה, אנחנו כציבור צריכים להרים ידיים? האם יתכן שאדם שנכנס למאסר ראשון בגיל 17, יכול להגיע בגיל 35 לתובנות חדשות ולרצון כנה ואמיתי לחזור למוטב? ואם כן, מה התפקיד שלנו כחברה? להתייחס לכך בביטול, או לאפשר לו נתיב חזרה לחיים נורמטיביים, בתנאים ומגבלות, שיגנו על החברה, במידה והוא בכל זאת ימעד?

חלק מהקוראים ודאי יגידו, ובצדק, שלרוצחים ולאנסים אין זכות להסתובב בינינו חופשיים. שהם מסוכנים לציבור. אין ספק שיש סוגים של עבירות, שקשה לנו כפרטים וכחברה למחול עליהן, ולאפשר לאסירים לצאת לחופשי בטרם הסתיימה תקופת המאסר. אנחנו חושבים על קורבן העבירה, על קרוביו ובני משפחתו, ומתקשים להשלים עם כך שהעבריין ייצא לחופשי. גם לאישי ציבור שהסתבכו בפלילים (במה שידוע כ"עבירות צווארון לבן") קשה לחברה לסלוח.

ועדיין, האם יש לנו אינטרס לשקם אסירים שלקחו אחריות על מעשיהם? שהתנהגותם בתקופת המאסר היתה תקינה, שהשתלבו בתוכניות לימודים, בהכשרה מקצועית, ובסדנאות שנועדו לגמול אותם מחיי הפשע.

עו"ד ניר ליסטר

לעיתים, כאשר אני יושב בוועדות, אינני בטוח מה התשובות לשאלות שהעליתי כאן. גם כאשר אסיר מגיע לוועדת השחרורים עם חוות דעת מעולות, תוכנית שיקום מפורטת של הרשות לשיקום האסיר (רש"א) ואפילו הצעות לאיזוק אלקטרוני – נציגי הציבור שהם חברי הוועדה דוחים את בקשתו, לעיתים גם בניגוד לעמדת השופט המנוסה שיושב בראש הוועדה. במקרים האלה עולות בי תהיות קשות, שהרי ברור כי בתקופת השחרור המוקדם, כשאסיר נמצא תחת פיקוח צמוד של רשויות אכיפת החוק, סיכוייו להשתקם גבוהים מאשר אסיר שסיים את תקופת מאסרו ללא תוכנית שיקום והוא חוזר לעולם העברייני ללא כל הגבלה או פיקוח.

בסיום הטור הזה לא תמצאו סימני קריאה, תוסיפו אותם בעצמכם, אני מביא בפניכם רק את אותם סימני שאלה שוב ושוב – האם החברה הישראלית נכונה לשקם עבריינים שרוצים בכך? האם אנחנו מוכנים לאפשר לאזרח שסרח להשתקם, ואפילו לעודד אותו לכך, או שאנחנו מעדיפים להשאיר אותו מאחורי חומות הכלא?