והמבין יבין

חיים יבין (צילום ארכיון: יח"צ)

זהו. הלך עליו. הוא דרוס. הוא רמוס. הוא גמור. מעתה ואילך חייו של חיים יבין לא יהיו חיים. הוא הואשם ובויש בכיכר העיר הווירטואלית וסומן כמטריד מינית. אות הקין שנטבע על מצחו יסיר מראשו את הכתר של "מר טלוויזיה" וימחוק במחי פוסט את הקריירה המזהירה שלו.

קול ההמון כקול שדיי. עובדת ברשות השידור: "חיים יבין חפן את שדיי בידיו בניגוד לרצוני", מרעישה הכותרת. באיחור אופנתי של 15 שנה המחיל על העבירה לכאורה את חזקת ההתיישנות, הואילה גברת אחת להיזכר כי פעם, לפני שנים רבות, העז לכאורה חיים יבין לחפון את שדיה.

תכף ומיד קופצת קוצפת ומזדעקת גילדת המוטרדות לכאורה על ידי חיים יבין. "המתלוננת נזכרה בהטרדה שחוותה, לטענתה, מחיים יבין בעקבות הריאיון של יבין ביום שישי לגבי בר חיים במגזין '7 לילות'", נכתב בידיעה של העיתונאי שגיא בן נון באתר "וואללה". וואלה.

הדעת נותנת שאותה אישה, אשר הריאיון עם יבין העיר את זיכרונה הרדום, הפשיר אותו מקיפאונו ופרם את מארג קורי העכביש העבשים שטוותה מעליו – והתייצבה כדי לבשר לאומה את דבר הטרדתה – פעלה נכון, באופן מעורר הערכה. "הוא חפן את שדיי בידיו, בניגוד לרצוני. העפתי לו את הידיים, אמרתי לו: תחזיר את הידיים שלך למקום, תפסיק עם זה מיד!".

אם אכן כך עשית, אישה עלומת שם ומחוקת זהות, כשהיית, לעדותך, נחושה, חזקה, אסרטיבית, יודעת לעמוד על שלך, מדוע לא התלוננת על ההטרדה לממונים עלייך ועליו? מדוע לא חשפת את דבר ההטרדה ברבים בזמן אמת?

השיפוט המהיר ומשפט השדה שנערך בתקשורת בכלל וברשתות החברתיות בפרט, שבו יכולה כל אישה להיזכר בהטרדה מינית לכאורה שהטריד אותה (במקרה זה: חיים יבין), משולך לחימום של אטרייה קרה. טפילת אשמה על אדם שאין לו, ודאי לא כיום, אפשרות להגן על שמו הטוב שהוכתם, ועל כבודו שנרמס.

אין לחיים יבין כל אפשרות להגן על השם הטוב שלו, על המוניטין, על כבודו ועל כבוד המשפחה, אשר חוללו זה מכבר בכיכר העיר הווירטואלית. היה או לא היה, לא זאת השאלה אשר חשוב להידרש אליה בהקשר לסוגיית ההטרדות. השאלה שצריכה להישאל היא האם הקלות הבלתי נסבלת והבלתי נסלחת שבה אפשר להעליל על כל אדם עלילה ולטפול עליו אשמה תופסת את מקום החקירה המסודרת ובירור העובדות לאשורן.

עו"ד נוגה ויזל

מן הסתם, חיים יבין לא חש ולא חשב שהוא מטריד, אבל אם מי מהנשים חשה מוטרדת היתה זו זכותה ואף חובתה להעמיד אותו על מקומו. אפילו העזה אחת המוטרדות לכאורה לסטור על לחיו, היתה הסטירה מסמיקה את לחייו אבל מתקבלת, גם על ידו, כתגובה ראויה והולמת. מן הסתם, סביר להניח, לא היה מעז עוד לצבוט תחת או לחפון שד.

אם נשים חזקות מספיק (וטוב שכך) להשיב למטריד לכאורה תשובה הולמת ולהעמידו במקומו, כפי שעשתה זאת "הגברת הנזכרת", הן יכולות להגן על עצמן גם ללא סיוע של המשטרה ומערכת המשפט. במידה שמי מהן חשה וחושבת שהדבר הנכון והמתבקש לעשותו הוא להגיש תלונה במשטרה, אדרבא, יואילו ויתכבדו להגישה, בידיעה ברורה כי הן צפויות להיחקר ולהתעמת עם מי שכנגדו הוגשה תלונה. נשים אינן עלים נידפים הרועדים ברוח.

מי שחשות עצמן מוטרדות (לא מדובר במקרים חמורים של אונס, חלילה, או של ביצוע מעשים פליליים במובהק שנכפו עליהן), תרומתן למאבק נגד הטרדות מיניות תהיה חשובה ואפקטיבית הרבה יותר מאשר הגשת תלונה במשטרה (חלק בלתי מבוטל מהתלונות מתבררות כתלונות שווא משיקולים ואינטרסים שונים), אם יגיבו בתקיפות ובחריפות בו בזמן שבו מתבצעת ההטרדה לכאורה, גם באמצעות סטירת לחי.