 |
| פרדי רובינסון |
בית המשפט המחוזי בתל אביב הרשיע את פרדי רובינסון, לשעבר בעל השליטה, יו"ר ומנכ"ל של החברות הציבוריות "שחר המילניום" ו"מילומור", בכל עבירות המרמה, הדיווח, הפרת האמונים, שיבוש מהלכי משפט והדחת עד בנסיבות מחמירות, אשר יוחסו לו בכתב האישום. גם אורן דואדי, סמנכ"ל הכספים של מילומור, הורשע בקבלת דבר במרמה, מרמה והפרת אמונים בתאגיד ועבירות דיווח על חוק ניירות ערך.
בשנים2007-2005 משך רובינסון, יחד עם דואדי, 35 מיליון שקל מחברת שחר המילניום שנהנתה מיתרות כספים נזילים – מהכנסות קזינו לוטראקי יוון וקזינו רודוס שבשליטתה – והפקידם בחברה-האם של שחר, מילומור, שסבלה באותה עת ממצוקה כספית קשה. רובינסון ביצע את ההעברות הכספיות תוך הסתרתם ממוסדות שחר, מנושאי המשרה שלה ומנאמן אגרות החוב האחראי לאכיפת התחייבויותיה כלפי המשקיעים.
רובינסון עשה בשחר כבשלו, על מנת לספק חמצן זמני לחברת ההחזקות שלו מילומור, ומשך עשרות מיליונים משחר ללא תמורה וללא בטחונות, כאשר דואדי משתף פעולה בתוכניתו. על מנת להסתיר את המהלכים ולמנוע פרסומם לציבור, דאג רובינסון באמצעות אחד מנושאי המשרה ב"שחר" שהפך לעד מדינה, כי בסיום כל רבעון מילומור תשיב את הכספים שנטלה משחר, והמאזן בין החברות יאופס.
כאשר גברו קשיי הנזילות של מילומור, אשר החזיקה בקבוצת חברות בתחומי נדל"ן, תקשורת ותיירות בעלות פעילות של כ-1.5 מיליארד שקל, פנה רובינסון לבנק מזרחי, בבקשה כי שחר תעמיד לחברה ערבות בלתי מוגבלת. רובינסון, בסיוע היועמ"ש בקבוצת מילומור, עו"ד אמיר דינור, אישר בחתימתו באופן שקרי כי דירקטוריון שחר אישר להעמיד למילומור את הערבות. כמו כן, מאחר שהיה מדובר בעסקה חריגה בין חברה ציבורית לבעלת שליטה בה, נדרש אישור באסיפה הכללית ברוב מיוחד של בעלי המניות. רובינסון הסתיר את העמדת הערבות ממוסדות שחר, כדי להימנע מהצורך בנקיטת הליך האישור המיוחד.
 |
| השופט חאלד כבוב |
ההסכם הפיקטיבי
לאחר פתיחת חקירה אודות הנעשה במילומור ברשות ניירות ערך בשנת 2006, פנה רובינסון לסמנכ"ל הכספים דואדי ולנושא משרה נוסף (עד המדינה), וביקש "להכשיר" את המשיכות האסורות באמצעות חתימתם על הסכם פיקטיבי להלוואות משחר למילומור. בנוסף, הציע רובינסון לדואדי שייטול על עצמו את האחריות למשיכות, ובתמורה יקבל אופציות וכסף רב. דואדי העיד על הדברים בחקירה והתכחש להם בבית המשפט.
התובעים, עורכי הדין יוני לבני ואסף עיסוק מפרקליטות מיסוי וכלכלה, הדגישו כי רובינסון התעלם מקווי הגבול בין שתי החברות הציבוריות בהן שלט, החברה הבת (שחר) והחברה-האם (מילומור); מכך שלכל אחת מהן בעלי מניות ומחזיקי אג"ח נפרדים בעלי אינטרסים נבדלים, והוא השתמש בכספי חברת-הבת, בה האינטרס הישיר שלו היה חלש יותר, לטובת החברה-האם כאשר חלק מהכספים שמשך שימש אותו גם לפירעון חובות פרטיים של מילומור כלפיו.
הסנגורים של רובינסון, עורכי הדין נבות תל צור וירון ליפשס, טענו כל ההעברות הכספיות היו גלויות לחלוטין לכל הגורמים הרלוונטיים בשחר ובמילומור, ונועדו לשרת את החברות. לטענתם כל הכספים הוחזרו על ידי מילומור בשוטף, תוך שבועות בודדים. העובדה שההעברות לא צוינו בדוחות לטענתם מקורה היתה בהשמטה של רואי החשבון המבקרים. רובינסון לדבריהם סבר בזמן אמת כי המשיכות מותרות ולגיטימיות מאחר שהמצוקה התזרימית של מילומור נגרמה לשיטתו בנסיבות האלה: בשנת 2004 רכשה מילומור את השליטה בשלד הבורסאי שחר והעבירה לשחר את כל אחזקותיה בבתי הקזינו. לפי רובינסון, שחר היתה אמורה לשחרר את מילומור מערבויותיה כלפי בנקים יווניים, אולם הבנקים לא הסכימו להחליף את ערבות מילומור בערבויות שחר.
 |
באשר לשאלה, מדוע אופסו מאזני שתי החברות בתום כל רבעון, כדי לנסות להסתיר את ההעברות הכספיות, טען רובינסון כי עד המדינה, נושא משרה בשחר, ביצע זאת עצמאית מבלי שקיבל הנחיות לכך, ייתכן בשל חרדה. גם סמנכ"ל הכספים דואדי, כפר בכל סעיפי העבירות באמצעות עו"ד רותי ליטבק.
השופט חאלד כבוב כתב בהכרעת הדין: "כל העדים שהעידו בבית המשפט וגם הנאשמים עצמם, ציירו תמונה בהירה וחד משמעית: רובינסון ניהל את עסקי החברות שבשליטתו באופן ריכוזי ביותר, כאשר הוא שולט בכל הנושאים. לא התקבלה אף החלטה מבלי מעורבותו. לדבריו של רובינסון, הוא השקיע בחברות הקבוצה עשרות מיליוני שקלים מכיסו, וכל מי שבא עימו במגע חש היטב את אופי הניהול הדומיננטי והריכוזי שלו".
לדברי השופט, הסברו של רובינסון למשיכת הכספים משחר הוא "מיתמם ומעוות". זאת ביחס לטענתו כי סבר שאישור קודם של הדירקטוריון להעמדת קו האשראי למילומור היה בתוקף חרף התנגדות נאמן האג"ח.
השופט קבע: "הובהר מעבר לכל ספק כי מדובר במי שעקרונות תקינות ממשל תאגידי המתחייבים בחברה ציבורית, היוו אך בגדר המלצה לגביו ולבטח לא נוהל מחייב. הנאשם ראה במילומור כמו גם ביתר החברות שבשליטתו כחברות המשויכות אליו באופן מוחלט, מבלי יכולת להבחין בין חברה ציבורית אחת לשנייה, מבלי להתחשב בעובדה שכל אחת מהחברות הינה אישיות משפטית נפרדת, לה יש אורגנים ומוסדות נפרדים, תוך התעלמות מהעובדה שלחברות אלו ישנם בעלי מניות ומחזיקי אג"ח מקרב הציבור… אותה מחיקת הבדלים בין החברות התקיימה אצל רובינסון גם בינו לבינן, הוא ראה זהות מלאה בין חשבונותיו הפרטיים וחשבונות החברה, ופעל בשניהם כאילו חד הם… כאילו הן חברות פרטיות שנתונות תחת שליטתו הבלעדית, בלי צורך לדווח, לעדכן או לקבל אישור גם בעניינים שהחוק מחייב אותו לעשות כן".
לדברי בית המשפט, עדותו של עד המדינה מוגבלת בחשיבותה שכן בידי המאשימה די ראיות לביסוס הרשעה אף ללא עדותו .
על דואדי נכתב בהכרעת הדין כי "ניסיונו להציג את עצמו כ'ראש קטן' אינו יכול להתקבל: דואדי מנסה לשכנע שהוא נכנס למציאות מסוימת – נאמר לו שכך נהוג לעשות והוא קיבל זאת כפשוטו. נאמר לו (על ידי רובינסון – ז"ק) שיש אישור להעברת כספים בין חברת בת לחברת אם, שתיהן חברות ציבוריות – והוא קיבל את זה, חרף העובדה שמדובר בעסקה שלבעל השליטה יש בה עניין אישי. דואדי מודה שהוא לא ביצע את הבדיקות המינימליות שהיו אמורות לוודא שאכן ישנם אישורים לביצוע העסקאות".
