"גם השקרנים מטיבים לדעת שהאמת והבדיה אינן עומדות זו מול זו. שכנות טובות הן, המתעניינות זו בשלומה של זו ומשאילות זו לזו דברים נחוצים" (מתוך הספר "כימים אחדים" מאת מאיר שלו).
הרחק מעולמות הספרות העברית העילית, במחוזות העולם התחתון והפשיעה המאורגנת לכאורה כפי שהיא מתוארת על ידי התביעה בתיק פלילי 24984-07-05, זה הידוע יותר בשמו המשטרתי והתקשורתי, "פרשה 512", אמת ובדיה נתקלות זו בזו שוב ושוב על אותו דוכן עדים, ומקועקעות לעולמים בפרוטוקול בית המשפט, והשאלה הגדולה על ספסל הנאשמים היא כיצד יעכלו אותן השופטים. (גילוי נאות, הכותב מייצג את אחד הנאשמים בפרשה זו).
במערכת המשפט בישראל ובמשפט הפלילי בפרט, הוכר מאז ומעולם כלל המאפשר לבית המשפט לקבוע כי עד שמעיד בפניו משקר בחלק מעדותו, אך אומר אמת בחלקה האחר.
כלל זה, המכונה "פלגינן דיבורא" (תרגום מארמית: "אנו מחלקים את הדיבור") מאפשר למעשה לשופט לאחוז את החבל בשתי קצוותיו. לקבוע מחד כי הוא דוחה חלקים מגרסתו של עד שאינם מתיישבים עם התוצאה אליה השופט מבקש להגיע, ומאידך לאמץ בחום את חלקם האחר אשר כן מתיישב עם המסקנה המבוקשת ותואם את החץ שסביבו השופט מבקש לצייר את המטרה.
כלל ותיק זה קיים במערכת המשפט בישראל מימים ימימה ומקורו כביכול במשפט העברי התלמודי, שם נקבע כי ניתן לקבל עדותו של אדם בחלקה ולדחות את חלקה האחר. אלא שקיים שוני מהותי בין "כוונת המשורר" בתלמוד ובמשפט העברי לעומת המשמעות שניתנה לכלל בפסיקת בתי המשפט הפליליים והאזרחיים לאורך השנים.
משמעות הכלל בתלמוד הינה לרוב במצבים שבהם אדם מפליל את עצמו ואת חברו, כך שניתן לעשות שימוש בהפללה נגד חברו אך לא בהפללתו העצמית, לאור הכלל "אין אדם משים עצמו רשע". במצב דברים זה קובע המשפט העברי כי ניתן לאמץ את החלק האחד המפליל ולא לעשות שימוש באחר, למרות שבשני החלקים מדובר באמת לכאורה, להבדיל מאי מתן אמון בחלק מדברי העדים כפי שנעשה במערכת המשפט של ימינו.
משמעות הכלל במשפט הישראלי שונה מאוד מבחינה מהותית, שכן מדובר במכשיר משפטי המאפשר לשופט לקבוע על אילו חלקים בעדותו של עד הוא סומך את ידיו, ומאילו חלקים הוא מתעלם. גם אם מדובר בעד שנתפס בשקרים רבים וברור לכל כי הוא שיקר במשטרה ומשקר על דוכן העדים, עדיין רשאי בית המשפט לבחור נקודה מעדותו אשר עליה הוא מבקש לבסס ממצאים ולעשות כן ללא קושי.
"בית המשפט אינו מחויב לבחור בין שתי חלופות – דחייתה או קבלתה של הגרסה במלואה, הוא רשאי לפצל את גרסתו של עד תוך שהוא מאמץ רק חלק ממנה, מקום שחומר הראיות מבסס תימוכין לכך. בית המשפט רשאי בנסיבות מתאימות לערוך סינון בדברי העדות כדי לנסות לבור את הבר מן המוץ ולהבדיל בין האמת לשקר" (ע"פ 10152/17 מדינת ישראל נגד ח'טיב).
עם זאת, חשוב לזכור כי לא ניתן להפעיל את הכלל באופן שרירותי ועל פי גחמותיו של השופט היושב בדין. בפסיקה נקבע כי יש לבסס את האבחנה בין חלקי העדות בין היתר על הגיונם של דברים ומבחני השכל הישר, תוך "היעזרות בראיות קבילות ואמינות אחרות".
אם חשבנו עד כה כי מדובר בכלל בעייתי בשל החשש לשרירותיות בעריכת האבחנה בין חלקי העדות, ובשל הקלות היחסית שבה יכול השופט לאמץ כתורה מסיני חלקיקי דברים מדבריו של עד המשקר במצח נחושה, הרי שבעייתיות זו עולה מדרגה עת עסקינן בהפעלת הכלל על עדותו של עד מדינה.
 |
 |
 |
 |
קו הגבול
מוסד עד המדינה עבר בשנים האחרונות, ועל אחת כמה וכמה בחודשים האחרונים, טלטלות לא מעטות וזכה לדברי ביקורת מפוליטיקאים רבים ובכירים (כולל הבכיר שבהם), איש איש מהטעמים והאינטרסים שלו.
יחד עם זאת, גם המצדדים מסכימים כי מדובר בכלי חקירה בעייתי ביותר שאותו יש להפעיל במשורה וברגישות במקרים המתאימים, שכן גם במקרים בהם כלי זה תורם לבירור האמת, הבעייתיות שבו גורמת לתחושת אי נוחות. הכל מסכימים כי מדובר בהכרח בל יגונה שבעולם אידיאלי מערכת אכיפת החוק היתה שומרת מרחק ממנו, אלא שבעולם המציאות אין ברירה אלא לעשות בו שימוש, במיוחד בתיקים מורכבים העוסקים בעבירות שחיתות ציבורית ופשיעה מאורגנת.
מנגד, מערכת האכיפה חוזרת ומבהירה כי מדובר בכלי חקירה משפטי חשוב ביותר, לטעמה שיטת הפעולה בתיקים הנ"ל הפכה להיות שיטת גיוס עדי המדינה המעורבים בתוככי העבירות שנעשות במחשכים, וכל המרבה הרי זה משובח. כך נעשה בפרשיות שחיתות ציבורית רבות ובתיקי חקירה נגד ארגוני פשיעה, ובראשם פרשה 512, תיק הדגל במסגרתו גויסו לא פחות מ-8 עדי מדינה לצורך הפללת מי שהמדינה מגדירה כראשי הארגון ובכל מחיר.
בפרשה 512 נדמה כי המדינה חצתה קו גבול מסוים שטרם נחצה עד כה, כאשר נחתמו הסכמי עד מדינה עם עבריינים נאלחים אשר לחלקם יש "דם על הידיים", גם לגרסתם. עדים אלה העידו בפה מלא על שלל מעשים כמו חיסולים בפועל ונסיונות חיסול שנכשלו, סיפרו איך הכינו במו ידיהם את מטעני החבלה שהובילו למותם של חפים מפשע, התרברבו בעסקאות סמים חובקות עולם. על הכל הם התוודו בחסות הסכם עד המדינה אשר הבטיח להם ענישה מקלה ביותר עבור מעשיהם החמורים, בזכות "נכונותם" לפתוח את פיהם הסכור ולשתף את בית המשפט במעלליהם הרבים ביחד עם הנאשמים שאותם החליטו להפליל.
עדות הניקיון
עד מדינה הוא כל עד אשר בתמורה לעדותו זוכה לטובת הנאה מצד גורמי התביעה. בדרך כלל מדובר בעבריין השותף למעשי העבירה אשר נחקרים על ידי המשטרה, אך במסגרת שיקולי עלות תועלת ותיעדוף מדרג העבריינים בכל תיק, גורמי האכיפה מעדיפים "לוותר" על מיצוי הדין בעניינו לצורך העלאה בחכה של הדג השמן יותר, בסיועו האדיב של העד המתמסר. הוא מצידו מבצע עסקה לכל דבר במסגרתה הוא קונה את הסיכון שבהרשעה או ענישה ממשית באמצעות מתן עדות מפלילה, גם אם תוך נטילת סיכונים ממשיים לשלומו ולשלום בני משפחתו.
לצורך מימוש העסקה נחתם הסכם עד מדינה המהווה חוזה לכל דבר ואשר מסדיר את התחייבויות הצדדים בתמורה למתן העדות. כך בין היתר, העד נדרש לחשוף בפני גורמי האכיפה את מלוא המידע הידוע לו, להתוודות על כלל העבירות שביצע בכל ימי חייו, לא להסתיר דבר ולא לשקר בדבר, גדול כקטן. שלב זה מכונה "עדות הניקיון", במסגרתו מוסר העד את מלוא הפרטים המצויים בידיעתו ובכך "מתנקה" מול גורמי האכיפה אשר מצידם נאותים בשלב זה לחתום עימו על ההסכם.
בשנים האחרונות, עקב החיסיון על שמו של עד מדינה על בסיס החוק להגנה על עדים, עדות הניקיון הזו אינה עומדת לביקורת ציבורית, שכן לא ניתן לדעת איזה פרטים מעברו הוא הסתיר, ובאיזה סיפורים הוא שיקר בפרטים. נותר רק להסתמך על הערות של הנאשמים, שלהם אף אחד גם ככה לא מאמין.
בסופו של יום, מדובר בעד בעל עניין מובהק בתוצאות ההליך, שהרי יש לו אינטרס כי בית המשפט יאמין לדבריו ויאמץ אותם מבלי להיתפס בסתירות או שקרים מאחר שהדבר עלול להוביל לביטול ההסכם והעמדתו לדין שלו בעצמו. משכך נקבע בדין כלל לפיו לא ניתן להרשיע אדם על סמך עדות עד מדינה ללא תוספת ראייתית ברף גבוה יחסית המכונה "סיוע" – ראיות פורנזיות מובהקות או עדויות נוספות שנועדו לתת תימוכין חיצוניים לדברי העד, ולא להסתמך עליהם בלבד.
האמת השבורה
לאור תנאי ההתקשרות של התביעה עם העד מתעורר קושי של ממש בנוגע ליישום הכלל המכונה "פלגינן דיבורא" לצורך בחינת משקל עדות של עד המדינה. לכאורה אין כל מניעה או מגבלה ליישם את הכלל גם על עדותו של עד מסוג זה, אלא שההגיון החל הן על הכלל והן על תנאי ההתקשרות עימו מחייבים זהירות יתרה.
כאמור, הכלל העברי של פלגינן דיבורא בנוסח הישראלי נועד בעיקר לשם מתן גמישות לשופט, שאינו מחויב לקבל הכל או לדחות הכל, ויש באפשרותו לחלק את העדות לחלקים שעליהם הוא מסתמך ועל אלה שלא. אולם, כאשר עסקינן בעדותו של עד מדינה יש לזכור כי מלכתחילה מדובר בעדות חריגה ובעייתית שבה מוסר העדות מעוניין בתוצאה מסוימת, ומעוניין להצטייר בעיני גורמי האכיפה ובית המשפט כאדם ישר ודובר אמת (לפחות מרגע חתימת ההסכם). בשל כך נדרש העד למסור את אותה עדות ניקיון ולפתוח את צפונות ליבו במלואן.
במצב דברים זה, כיצד יכול לחלק בית המשפט את דברי העד לחלקים אמינים ולכאלה שאינם אמינים? שהרי מדובר במי שחתם על הסכם מחייב לפיו הוא מתחייב למסור את כל הידוע לו ללא בדל של דבר שקר, וזהו הבריח התיכון והבסיס של עדותו ושל ההתקשרות עימו בהסכמה מקילה. אם מחיל בית המשפט את כלל הפלגינן דיבורא על עדותו של עד מדינה, הרי שנגיע למצב שבו בית המשפט מבסס הרשעה רק על חלקים מעדות, שעה שהתביעה הכללית הסתמכה על אמינותה של העדות כולה בהתקשרותה בהסכם עם העבריין שהפך לעד.
הדבר מעורר קושי רב, שכן מלכתחילה יודעת התביעה על האפשרות שבתי המשפט מחלקים את העדות לדברי אמת ושקר, לפיכך אין לה בעיה לגייס עד מזגזג, ועוד יותר קל ונעים לגייס עדים שסותרים זה את דברי רעהו, בדיוק כפי שנעשה בפרשה 512. אגב, בדיוק מהסיבה הזו ויתרה התביעה רק בשבוע האחרון על העדות הראשית של מחולל הפרשה, עד המדינה הנתנייתי. כל עדויותיו הראשונות במשטרה הבהילו חלק מהחשודים והובילו לגיוס של עוד שישה עדי מדינה, אלא שרובם ככולם סותרים את דבריו.
לגופם של דברים יש לשוב ולזכור כאמור, כי עד מדינה הוא עד בעל עניין אשר יש לו אינטרס בתוצאת ההליך המשפטי ומעוניין שייקבע כי הוא דובר אמת. במצב זה כל קביעה שמטילה ספק באמינותו, ולו רק בחלק מהדברים, היא קביעה שמשליכה על מכלול העדות. מתעורר קושי של ממש לנהוג בהתאם לכלל הפלגינא דיבורא כפשוטו, ולהסתמך רק על חלקים מהעדות שעשויים להביא להרשעה של אדם אשר לעד המדינה יש אינטרס מובהק להפליל אותו.
במילים אחרות, שקרן הוא שקרן הוא שקרן, וכאשר מדובר בעד שהוא שכיר חרב לכל דבר ועניין, הן מטעם ארגון הפשע ואין מטעם התביעה, קשה עד בלתי אפשרי להחיל על עדותו את הכלל החריג פלגינא דיבורא.
לסיכום, סבורני כי מים רבים עוד יחליפו בנהרות המשפט בטרם יפסיק השימוש בעדי מדינה, ואולי בצדק, אבל יש לעשות בעדים מסוג זה שימוש זהיר ומושכל במקרים המתאימים. יחד עם זאת, מקום שבו המדינה חותמת עסקת "תן וקח" עם עבריין מוצהר אשר מבקש למלט עצמו מהדין, יש לקבוע כי עדותו צריכה להיות מקשה אחת אמינה על כל חלקיה, ואין מקום להחיל על עדויותיהם של עדים אלה את הכלל של פלגינן דיבורא.
איני יודע עד כמה כותב המאמר בקי בהוויות אביי ורבא. משום שלאורך כל המאמר המלומד הוא נצמד למונח פלגינן דיבוריה, קרי פיצול דיבור העד. ומתעלם משום מה ממושג ששלוב ושזור בסוגייה והוא פלגינן נאמנותיה. כן, גם במקום בהם לא ניתן לפצל את דיבור העד, יען כי הדיבור אחד הוא – עדיין ניתן לפצל את נאמנותו! כן, גם אם גבר מעיד שנאף עם מישהי, מאמינים לו שאותה אשה נאפה אבל "מפצלים" את נאמנותו לגבי הנואף ומתייחסים אליה כאילו העיד על ניאופה עם אדם זר, צד ג'. זה נשמע לו יותר מתקבל על הדעת? אז כבר אפשר להכשיר את עדות חפץ הארו ופילבר?!