סמי אלקיים, עבריין חיפאי ואסיר עולם לשעבר, נפטר השבוע (21 ינואר).
כך נודע ל"פוסטה".
אלקיים, שדמותו כאסיר מסוכן בכלא רמלה היתה אחת המרכזיות במחזה "סורגים" של תיאטרון חיפה, ובסרט שהופק בעקבותיו, "מאחורי הסורגים".
סמי אלקיים נולד במרוקו, כילד הוא גדל בבית זונות שם, עד שמשפחתו עלתה לישראל והתיישבה בחיפה, בשכונת ואדי סליב (סטנטון), שכונת עולים סוערת שממנה צמח המרד המזרחי הראשון.
כנער הוא הסתובב בשכונת הדר ועסק בכל סוגי העבירות הפליליות, גניבות וסמים בעיקר, שהסתבך בשוד אלים ונשלח לחמש שנות מאסר, את חלקן הוא ריצה בכלא שאטה.
שם, בשאטה 1976, אלקיים הסתבך בעבירת רצח האסיר יפת נגר, בעל מועדון מפתח תקווה שריצה מאסר על סחר בחשיש ורכוש גנוב.
נגר היה גם עד תביעה נגד יעקב אלפרון וכמה מאחיו, הוא התלונן נגדם שסחטו אותו במועדון שהוא החזיק.
בעקבות התלונה שהגיש נגר כמה מהאלפרונים נעצרו, אחד מהם, יעקב, היה צעיר מאוד, אבל כבר אז נחשב למנהיג בלתי מעורער.
במשפט הרצח של נגר נטען, שההוראה לחסל את נגר יצאה מיעקב אלפרון בעת שהיה עצור עד תום ההליכים בכלא כפר יונה.
משם, דרך הפוסטה, הועברה "ההודעה" לאסירים בכלא שאטה שחייבים לפגוע ביפת נגר.
הרצח של נגר בכלא שאטה בוצע כמו בסרט.
סמוך לשעה שבע בבוקר הסוהרים פתחו את הדלתות והעירו את האסירים לארוחת בוקר.
עכשיו היתה התרחשות מתוכננת היטב שהתחלקה לשניים.
תחילה, קבוצת אסירים ביימה קטטה גדולה בחדר האוכל, שאליה הוזעקו כל הסוהרים.
במקביל לכך, אלקיים ואחרים חסמו את היציאה של יפת נגר לחדר האוכל, דקרו אותו למוות וטרקו את דלת החדר שלו.
16 אסירים נעצרו ונחקרו על ההשתתפות ברצח המתוכנן, סמי אלקיים הורשע בדקירות עצמן ונשפט למאסר עולם.
גם המאסר הזה לא עבר בשקט.
אלקיים היה אסיר אלים ומסוכן ביותר שריצה את מאסרו בכלא רמלה וזכה להערכה רבה מכל האסירים, בטח התל אביבים שהעריכו מאוד את החלק שלו ברצח בכלא שאטה.
במקביל הוא צד את עינם של אנשי תיאטרון חיפה שבאו לכלא רמלה לעשות פעילות אמנותית עם אסירים.
כאמור, מכאן נולדו המחזה "סורגים" והסרט "מאחורי הסורגים", אבל גם נולדו לאלקיים שתי תאומות, תוצאה מההתאהבות והחתונה שלו ושל השחקנית חווה אורטמן.
בשלב מסויים, חרף מעמדו הבכיר, אלקיים הביע הזדהות עם מפקד בית המעצר ברמלה, רוני ניצן, שנרצח על רקע התעללויות סוהרים ביושבי בית המעצר.
ברצח הורשעו שמעיה אנג'ל והרצל אביטן, ומאז שפורסמה הידיעה בעיתונים על כך שאלקיים ביקש לצאת להלוויה של ניצן, הוא הפך ליעד נרדף של האסירים, תל אביבים בעיקר.
על הרקע הזה אלקיים הועבר לתא מיוחד בכלא מעשיהו, אז כלא של אסירי צווארון לבן בעיקר.
אלקיים קיבל שם קראוון מיוחד עם חצר פרטית בפינת רחבת הטיולים הענקית (שקוצצה מאוד מאוד מאז….), ושם הוא החל לכתוב.
אלקיים כתב טורים בלתי נשכחים למהדורת סוף השבוע של העיתון "חדשות", ובמקביל כתב את הספר היחיד שלו, "סמי אלקיים, יומנו של אסיר, נידון למאסר עולם". בהוצאת "ספריית הפועלים".
לאורך כל התקופה הזו במעשיהו, שנות השמונים, אלקיים היה משתמש כבד בהרואין, וכך הוא גם השתחרר מבית הסוהר.
בעקבות ההתמכרות הוא נפרד מאשתו, ובנותיו, וחזר לרחובות חיפה, בדיוק אותו גנב קטן משנות השישים והשבעים בשכונת הדר.
עם זאת, המוח היצירתי של אלקיים לא מצא מנוח בחיי הרחוב, והוא שאף כל העת לחזור למחוזות היצירה.
אי שם בשנות התשעים הוא כתב סדרת רשימות על חייו כילד שגדל בבית זונות בקזבלנקה, אולם לא הצליח לפרסם אותן במסגרות המקובלות.
אט אט הוא דעך, בשלב מסויים הצליח להפסיק להשתמש בסמים קשים, הכיר אשה טובה והתגורר איתה במושב ליד נהריה.
בתקופה הזו סמי אלקיים כתב סדרת טורים לאתר "פוסטה" – מומלץ לקרוא!
עקב מחלה כרונית שפיתח, הוא הגיע למוסד השיקומי פלימן בחיפה, שם הוא היה מאושפז תקופה ממושכת.
השבוע, כאמור, התקבלה הידיעה על מותו במרכז הרפואי לצפון נהריה.
