הזמן: יום ראשון, 3 באפריל, 2016.
המקום: טהרן.
נזאנין זגארי, אזרחית בריטית-איראנית שהגיעה לביקור משפחתי כדי להראות למשפחתה את בתה התינוקת בת השנתיים, מקבלת טלפון מבעלה, ריצ'ארד רטקליף, רואה חשבון במקצועו, שמתקשר אליה ממשרדו בלונדון ומתחנן שתחזור כבר הביתה.
אמה של נזאנין מתערבת בשיחה ומעדכנת אותה שבאבא (אבא) כבר ארז את מזוודותיה ומשקשק במפתחות המכונית כדי להגיע בזמן לשדה התעופה, לכבוד טיסתה בחזרה הביתה ללונדון. "בפעם הבאה אבוא איתך", מבטיחה לה אימה הנרגשת.
בשדה התעופה בטהרן על שם האימאם אייתולה חומייני, אורבים לנזאנין כמה סוכני חרש של משמרות המהפכה.
לפתע מפתיע את נזאנין, החובקת את בתה התינוקת, אחד הסוכנים ושואל אותה אם היא נזאנין זגארי.
"כן!!!", היא משיבה בתמיהה.
"זאת הילדה שלך???", הוא ממשיך בחקירה.
"כן", פוערת נזאנין אישוניה.
"היא יכולה להישאר עם אימא שלך?".
"כן, למה?".
"את צריכה לבוא איתנו למחלקת הביטחון של שדה התעופה", משיב ביובש סוכן משמרות המהפכה.
"יש בעיה????" שואלת נזאנין בקול סדוק והדם אוזל מפניה.
"בואי איתי מיד!!!!", מצווה עליה הסוכן חמור הסבר.
התינוקת מתחילה לבכות ונזאנין מבטיחה לה שאוטוטו מאמי קאם בק.
"למה הם לוקחים אותך?" תוהה אימה.
"אני לא יודעת", משיבה נזאנין.
"מאמי, מאמי", בוכה התינוקת, אבל אמה נעלמת בטרמינל, כשחגורה עבה של סוכני משמרות המהפכה סוגרים עליה מכל הכיוונים.
כך נפתחת "אסירה 951" – סדרה דרמתית בריטית משובחת, הכתובה, משוחקת ועשויה היטב, מבית היוצר של ה-BBC, המבוססת על סיפורם האמיתי של נזאנין זגארי-רטקליף ובעלה ריצ'ארד רטקליף, ועל ספרם "חצר של שמיים" המבוסס על חוויותיהם הקשות מנשוא.
"את משחקת משחק מסוכן"
תוך שנייה שורה של סוכנים מפרקים את מזוודותיה של נזאנין, מצלמים כל פריט ופריט, כולל נעלי הבית של התינוקת ושקיות פיסטוקים מנוילנות.
"מישהו מוכן להגיד לי למה אני כאן?" תוהה נזאנין, שמורידה את מעילה.
אחד מסוכני משמרות המהפכה תובע ממנה להחזיר את המעיל, לסדר את החיג'אב על ראשה ודורש ממנה את דרכוניה – האיראני והאנגלי.
"את מרגלת במדינה שלנו שלוקחת הביתה את הבזיליקום והלחם שלנו", מטיח הסוכן בנזאנין ההמומה.
לפתע מפתיעה אימה את שוטרי החרש באמצע החיפוש בחפציה, ואומרת לה שהמטוס עומד אוטוטו להמריא, ואף אחד לא מעדכן אותם מה קורה איתה.
"כנראה שקרתה פה אי הבנה", מנסה נזאנין להרגיע את אימה ובעיקר את עצמה.
"למה בתי נמצאת כאן?", תוהה אימה מול סוכני משמרות המהפכה הקשוחים.
"אל תדאגי, לא נחזיק אותה הרבה זמן, מחר נשחרר אותה".
"מחר?" מתחלחלת נזאנין, "יש לי תינוקת שצריכה אותי".
"מחר לפני הצהריים תהיי בבית", מבטיח לה סוכן משמרות המהפכה חמור הסבר, "אלא אם תמנעי מאתנו לעשות את העבודה. תישארי אתנו לילה אחד".
נזאנין מתייבשת ומובלת חסרת אונים לפוסטה בשדה התעופה שנוסעת לכלא אווין בטהרן, הנחשב לאחד המתקנים הנודעים ביותר לשמצה באיראן לכליאת אסירים פוליטיים מתנגדי משטר, עיתונאים, פעילי זכויות אדם ואזרחים זרים שהואשמו בריגול או פעילות חתרנית.
התנאים בכלא הזה תוארו הרבה פעמים כקשים, כולל חקירות ממושכות, בידוד ותנאים פיזיים ונפשיים לא פשוטים. במלחמת 12 הימים הופצץ כלא אווין כחלק מבנק המטרות של חיל האוויר הישראלי.
באותו זמן בדיוק, בבית בלונדון, ריצ'רד בעלה מכין בשמחה וצהלה את דירתם לחזרתה של אשתו האהובה. פרחים על שולחן המטבח, גלידה אהובה במקפיא, אינספור מאכלים אהובים עליה במקרר, בקבוקי יין ועוד ועוד. מתכונן רגשית לרגע נחיתת אשתו ובתו בחזרה הביתה אחרי כמה חודשים באיראן.
במקביל, נזאנין נכנסת בחיל ורעדה לחדר החקירות בכלא אווין.
החוקר יזדי: "למה הגעת לאיראן? מה המשימה שלך?".
נזאנין: "הגעתי לאיראן כדי לבקר את המשפחה שלי, כדי להכיר להם את התינוקת שלי ולחגוג את השנה החדשה".
החוקר דרוויש: "זה סיפור הכיסוי שלך. מה המשימה האמיתית שלך?".
נזאנין: "אין לי שום משימה. אני חייבת לראות את הבת שלי. היא צריכה לינוק. היא צריכה אותי. עכשיו".
החוקר יזדי: "מה הסיסמא לטלפון שלך?". הוא דופק בידו על השולחן דפיקה חזקה במיוחד הנשמעת כמו ירייה מלוע תותח. נזאנין נבהלת לאללה.
החוקר דרוויש: "מה הסיסמא לטלפון שלך?".
נזאנין מתייפחת: "מה שיש לי בטלפון הוא אישי. לא עשיתי כלום".
חוקר: "את מסתירה מידע. אם את רוצה לראות את הבת שלך והבעל האנגלי שלך, את חייבת לשתף פעולה".
נזאנין: "אתה לא יכול לדבר אליי ככה".
חוקר: "את משחקת משחק מסוכן. יש לך חשבון פייסבוק?".
נזאנין: "השבתי אותו לפני שהגעתי לכאן. כולם עושים את זה לפני שהם מגיעים לאיראן".
חוקר: "זה בדיוק מה שמרגלת עושה".
נזאנין: "אני לא מרגלת. הגעתי לבקר את המשפחה שלי".
חוקר: "תפסיקי לשקר. אני יודע בדיוק מה את".
ורטיגו בלי הפסקה
רכב האסירים מגיע לפתח בית הסוהר אווין.
"תרימי את כיסוי העיניים כדי שתוכלי לראות את קצות הרגליים שלך", מצווה עליה סוהרת שמובילה אותה לתא מבודד ותובעת ממנה להתפשט ולהכניס את בגדיה לשקית. "אבל אמרו לי שאני חוזרת היום אחר הצהריים", פולטת נזאנין בקול בוכים.
"גם לי אמרו לפני שלוש שעות שאני חוזרת היום הביתה", סונטת בה הסוהרת הקשוחה, "אבל הייתי חייבת לחכות לך".
במקביל, ריצ'רד מקבל טלפון ממוחמד, אחיה של נזאנין, כשהוא חצי ישן. "אנחנו לא רוצים להדאיג אותך", מעיר אותו מוחמד מתנומת הלילה, "אבל חל עיכוב בשדה התעופה".
ריצ'רד מזדקף מדאגה כשלבו מנבא רעות. "הם אמרו שיש בעיה עם הדרכון של נזאנין", מעדכן מוחמד. "והיא לא עלתה למטוס. היא עדיין עונה על שאלות בשדה התעופה. הם אמרו שזה הליך שגרתי. אתה יודע איך זה פה".
"מה עם גבריאלה?", תוהה ריצ'רד בדאגה. "היא ישנה כאן בבית. אבא שלי אומר שהוא יחזור היום לשדה התעופה אחר הצהריים. אמי אומרת שהם הבטיחו שזה רק ללילה אחד. הם יכולים להחזיק בה רק 24 שעות".
ואכן, אביה של נזאנין חוזר לשדה התעופה כדי לבדוק מה קרה לבתו ואומר לשומר בפתח: "אנשי האבטחה עיכבו את בתי אתמול בלילה לתשאול".
"אין לנו שום מידע על הבת שלך", עונה לו באדישות השומר.
"אבל היא אמורה להשתחרר היום אחה"צ", משיב לו האב המודאג ולא יודע שהוא מדבר ללמפה, ללוסטרה, לעצים ולאבנים.
באותו זמן בדיוק נזאנין מובלת לבית המשפט מוגדהאדאסי למתחם אסירים. פקיד בית המשפט מגיש כתב אישום נגדה ואומר לה שכשתעמוד מול השופט תוכל להגן על עצמה.
נזאנין, שנמצאת בוורטיגו בלי הפסקה, קוראת בעיניים פעורות מה כתוב בדף וממלמלת: "בחיים לא הייתי עושה דבר כזה. אני אוהבת את המדינה שלי. זה מגוחך. למה שארצה להפיל את המשטר האיראני? איך אני יכולה לעשות דבר כזה? בחיים לא הייתי יכולה לעשות דבר כזה. יש לי תינוקת בת שנתיים. תרחם עליי. זה שקר".
"תחתמי ותאשרי שאת מבינה ומודעת לכל ההאשמות נגדך", מצווה עליה החוקר דרוויש, המלווה אותה מהשנייה הראשונה שבה עוכבה לחקירה. "תחתמי או שתישארי כאן לעד!!!!!", הוא צורח עליה.
נזאנין חותמת ביד רועדת, ומעכשיו היא רשומה כאסירה מספר 951.
"עכשיו את יכולה להתקשר למשפחה שלך", מעדכן אותה דרוויש.
"תיידעי אותם שתישארי איתנו כמה ימים. תתקשרי גם להורים שלך. אני אגיד לך מה להגיד להם", אומר לה החוקר יזדי.
אחרי שהיא מתקשרת אל משפחתה, מוחמד מעדכן את ריצ'רד ומספר לו שדיבר עם נזאנין, שדיווחה להם שהיא "רק צריכה לענות על כמה שאלות וזה ייקח עוד כמה ימים".
למחרת הסוהרת מעירה את נזאנין ששוכבת בתא מבודד על רצפה קרה, זורקת לה חבילת בגדים ומצווה עליה להתלבש, כי היא עוזבת היום.
ושוב, נזאנין מובלת אל הבלתי נודע עם כיסוי עיניים. הפעם לשדה התעופה מהארבאד ומשם לכלא הנשים כראמאן, 1,000 ק"מ מטהרן.
כלי משחק במו"מ בינלאומי
במקביל מתקשרת מוניק וילה לריצ'רד בעקבות מייל ששלח לה המנהל של נזאנין שעובדת בקרן "תומסון רויטרס". המייל הגיע למוניק, מנהלת הקרן, המתעניינת האם נזאנין עדין מעוכבת.
ריצ'רד מאשר וטוען שמדובר לדעתו ב"טעות".
מוניק מתקנת אותו: "זאת לא טעות, זה מכוון מלמעלה".
במקביל מגיעה נזאנין לחקירה ביום הרביעי למעצרה, ונשאלת שוב בשביל מי היא עובדת. "אני מנהלת פרויקטים בקרן תומסון רויטרס" (הזרוע הפילנתרופית של חברת המדיה הבינלאומית רויטרס, הפועלת למען חיזוק זכויות האדם, קידום חופש העיתונות והנגשת צדק וכלים משפטיים ברחבי העולם. א.ש). אני לא עובדת בסוכנות הידיעות רויטרס. זה משהו אחר לגמרי. אין בינינו קשר. זה ארגון צדקה ואין לנו פרויקטים באיראן".
חוקר: "האם את תומכת בממשלת בריטניה?".
נזאנין: "אני לא מבינה בממשלת בריטניה".
חוקר: "האם את תומכת באמירות שלהם על זכויות האדם באיראן?".
נזאנין: "אני לא יודעת על מה אתה מדבר".
יום שבת, 9 באפריל 2016, היום השביעי למעצרה. נזאנין לא חוזרת הביתה ובהתייעצות עם אנשי קרן תומסון רויטרס, עו"ד פאני מאדן מציעה לריצ'רד להתייחס לזה כאל חטיפה לכל דבר ולצאת עם זה לתקשורת.
ריצ'רד, שעדיין שולט על עצביו, מנסה לשמור בכל הכוח על איפוק ומדווח למשרד החוץ על מעצרה של אזרחית בריטית בטהרן. משרד החוץ הבריטי מציע לו "לחכות עם זה" ומבטיח לו ש"זה מתקדם לאט, אבל בטוח".
אלא שבקרן "תומסון רויטרס", אומרים לו שאשתו כנראה נעצרה מסיבות פוליטיות, וארגוני זכויות האדם יוכלו לטפל בזה רק אחרי שריצ'ארד ישבור שתיקה ויפרסם את הסיפור בתקשורת, למרות שזה נוגד את עצת משרד החוץ.
אחרי 30 יום מאז שאשתו נעלמה באיראן כאילו בלעה אותה האדמה, ריצ'רד מבין שההמתנה לא עוזרת לו בכלום. נזאנין היא אזרחית בריטית, אשתי פור גוד סייק, נחטפה ונעצרה על לא עוול בכפה, הופרדה מבתה והציבור חייב לדעת את זה.
ועכשיו הוא אמור לצעוק מכל הגגות.
הוא מתראיין לטלוויזיה בקול רועד, אך נחוש ובוטח בצדקתו. מאותו רגע הסיפור נוסק לשמיים ומתחיל לטוס לכיוונים חדשים, בלתי צפויים וחובקי עולם.
נחסוך מכם את כל הוויה דה לרוזה שעוברת נזאנין, משפחתה האיראנית, בעלה האנגלי וכל המעגלים החברתיים והמקצועיים סביבם, ונדלג ישר לשורה התחתונה: נזאנין זגארי הואשמה בריגול חמור והוחזקה בכלא הנשים כראמאן כשש שנים, עד שחרורה ב‑2022.
הסיבה האמיתית למאסרה הממושך: חוב של בריטניה לאיראן בסך כ-400 מיליון ליש"ט על עסקת נשק של כלי רכב וטנקים ישנים מ-1970, שבריטניה סירבה לפרוע. נזאנין זגארי נעצרה כקלף מיקוח דיפלומטי ושילמה בחירותה בגלל סכסוך כספי בין בריטניה לאיראן.
ברקע, משטר האייתולות החשוך והאכזרי של איראן, הנשען על משמרות המהפכה ומליציות הבסיג' האכזריות, שעושה רושם כי בימים אלה ממש קורסות לנגד עינינו מול מחאת מיליוני המפגינים בכל רחבי איראן.
"אסירה 951" הוא לא רק סיפור של אישה אחת שנעקדה במערכת כלא זרה. זה סיפור על כוח מדיני, משחקי שליטה ועל כך שסטטוס של "חשודה בריגול" יכול לשמש ככלי משחק במו"מ בינלאומי.
לכתבות על סדרות וסרטי פשע >>
אתר חדשות פלילי >>
עורך דין פלילי מומלץ >>
היצירה, שבוימה ברגישות ובכאב גלוי, מציגה איך אישה אחת הפכה קלף מיקוח במו"מ כושל בין מדינות.
התסריט משלב באופן מהודק בין רגעים אינטימיים של ייאוש, פחד ותקווה, לבין ביקורת חברתית נוקבת על שתיקתן של ממשלות מערביות.
גולת הכותרת של הסדרה היא המשחק הנפלא של נרג'ס ראשידי בתפקיד נזאנין, והאופן שבו מוצגים חיי הכלא הנשיים באיראן. לא כסנסציה, אלא כעדות שקטה לקיום תחת דיכוי.
הסדרה עוררה דיון ציבורי מחודש בבריטניה, במיוחד בנוגע לקשר בין מעצרה של נזאנין לבין חוב ישן של הממשלה הבריטית לאיראן.יש כאן שאלות כואבות:
האם אזרחיות ואזרחים ננטשים בידי מדינותיהם?
האם דיפלומטיה שווה חירות אישית?
"אסירה 951" היא לא רק סדרת טלוויזיה. היא תזכורת, אולי גם אזהרה, למחיר האנושי שמשלמים אזרחים תמימים ושומרי חוק על פוליטיקה מסריחה ומלוכלכת שלא סופרת בני אדם.
"אסירה 951". Prisoner 951.
ארבעה פרקים
החל מ-20.1, שלישי,
HOT VOD ו-NEXT TV
Yes VOD.
תסריט: סטיבן בוצ'רד.
במאית: פיליפה לות'ורפ.
על פי הספר "חצר של שמיים" מאת נזאנין זגארי-רטקליף וריצ'רד רטקליף.
שחקנים:
נרג'ס ראשידי (נזאנין זגארי-רטקליף),
ג'וזף פיינס (ריצ'רד רטקליף),
ניקולס פארל (ג'ון רטקליף),
מריון ביילי (ברברה רטקליף),
קווה ניקו (מוחמד זגארי),
סימה רוסטמי (סמירה),
דיז'אן דנשמד (באבא),
אסטריד ווטנאל (מוניק וילה),
זאנייאר מוחמדי (החוקר יזדי),
האש גולדי (החוקר דרוויש).
