היום לכאורה אירעה "רעידת אדמה" במשפט הישראלי. בנימין נתניהו, שנים אחרי שטען "לא היה כלום כי אין כלום", הגיש בקשת חנינה. מקטרגיו סברו, שהאגו לא יאפשר לו לבקש חנינה – והנה היא הוגשה ואין בה מילה וחצי מילה של הודאה או לקיחת אחריות. ראש הממשלה טוען גם כעת לחפותו, ולא בכדי.
כתבים רבים שימשו בתיק הזה כ"פרשני חצר" של הפרקליטות ולא דיווחו על הקשיים הרבים שהתגלו בו.
השופטים עצמם, בשלב מוקדם מאוד, הטילו ספק באישום השוחד בתיק 4,000 וחשפו את הבקיעים לעין הציבורית. ברור שמדובר בתיק תקדימי ומסוכן משפטית והתזה של הפרקליטות על 'סיקור אוהד' כשוחד, לא ממש מתגבשת לעבירה.
בעיות רבות נוספות התגלו בתיק.
עדי מדינה התהפכו, עד כדי כוונה לביטול ההסכם עם העד שלמה פילבר. מהראיות עולה, כי פגישת ה'הנחיה' (שבה הורה נתניהו לפילבר לכאורה למתן דרישות כלפי בעלי בזק, שאול אלוביץ' – ז"ק) לא היתה אפשרית כלל מבחינת הלו"ז.
עד המדינה השני, ניר חפץ, תיאר איך הופעלו עליו אמצעים פסולים כדי שיעיד את אשר העיד, תוך שימוש במקורבת.
לפי הפרסומים, גם לנאשם נוני מוזס, מו"ל ידיעות אחרונות, הוצעה עסקת טיעון מופרכת של חצי שנה או פחות עבודות שירות, כאשר הפרקליטות בתיקים זהים מתעקשת על שנים בכלא.
השיא התגלה בעדותו של חוקר יאח"ה, צחי חבקין, שהעיד כי החוקרים פעלו שלא כדין, בעיגולי פינות והתנהלות לא תקינה עד שהוא פנה למח"ש, בשל פעולות חקירה חריגות שלא קיבלו אישור היועמ"ש, פעולות מקולקלות ובלתי חוקיות.
נכון שבתיק 1000 יש לנתניהו בעיה, כי בכל זאת ניתנו מתנות – אולם השאלה כמה מתנות, למי הגיעו (לו או לאישתו או אחרים), מה סכומם והאם ניתן לסמוך על הדס קליין ועדותה, או על הטבלה שהוצגה על ידי הפרקליטות.
שאלות נוספות הן, האם הייתה חוות דעת של עו"ד יעקב וינרוט שאישר לראש הממשלה לקבל מתנות מחבר אם לאו והאם בית המשפט יקבל את הדוקטרינה של "כמות ההופכת לאיכות" ויחליט להרשיע בעבירה זניחה לטעמי.
אל מול זה, אי אפשר לשכוח את הקרעים שהתגלו בעם ואיימו לפרק את המדינה. כיום, אחרי 7 באוקטובר המדינה עדיין משוסעת, פגועה, פצועה, מדממת ונאבקת במספר רב של חזיתות.
לא מחליפים שלטון במשפט
נכון, נתניהו עתיר זכויות וגם חובות. הוא אחראי בין היתר על 7 באוקטובר לפחות ברמת אחריות מיניסטריאלית וחלקו יתברר בעתיד בכל ועדה שתוקם.
בבחירות הקרובות, נושאים רבים יהיו על הפרק – גם נושא האחריות לאסון ושיקום המדינה. תנו לבוחר להכריע.
מדינה דמוקרטית לא מחליפה שלטון באמצעות משפט, אלא באמצעות בחירות. מבחינה ציבורית, ההכרעה בעתידו של ראש הממשלה צריכה להתקבל על ידי הבוחר.
נזכיר שלצורך חנינה, לא נדרש לקחת אחריות אלא די בנסיבות אישיות חריגות שיש בהחלט לנתניהו וגם נימוק ציבורי גדול מאוד – הצורך באחדות והפסקת הפילוג והשיסוי בין חלקי העם.
סעיף 11 לחוק-יסוד נשיא המדינה, קובע כי לנשיא יש הסמכות "לחון עבריינים ולהקל בעונשם" – אך בפרשת קו 300 נקבע תקדים, שבו ניתנה חנינה לאנשי השב"כ שכלל לא נוהל נגדם משפט וממילא לא הורשעו.
עם כל הכבוד, המתנגדים לחנינה חוששים מבחירת העם. הם מתלוננים על "מכונת הרעל" אבל מפעילים מכונה דומה בעצמם; ומעל הכל, מפוחדים שמא נתניהו ינצח אותם (שוב) בבחירות באופן דמוקרטי.
אין ספק שחנינה רצויה, היא במקום ובזמן הנכון ויפה שעה אחת קודם. הנסיבות כבדות משקל: הצורך באיחוי העם, טיפול במשברים האמיתיים של המדינה, הצורך של ראש הממשלה להתפנות אליהם – והעיקר, מבחינתי, סיום הבזבוז האדיר של משאבים כספיים, אנושיים וכלכליים בפרקליטות.
משאבי התיק הזה שהעסיק עשרות חוקרים ופרקליטים, יופנו לתיקים שנדרש בהם טיפול דחוף – כמו למשל הגשת כתבי אישום נגד הנוח'בות, שניהול משפט נגדם אינו נופל בחשיבותו ממשפטו של אייכמן או ממשפטי נירנברג.
אני מציע לכל מנהיגי המדינה, מכל הקצוות: אל תחזרו ל-6.10. תתאחדו, תנו לבוחר לבחור את הכרעתו בקלפי ולנתניהו לקבל חנינה – שהרי בסוף זה אינטרס של כולנו.
* הכותב הוא מומחה למשפט פלילי, צווארון לבן וחוקתי, ושימש בעבר כיו"ר הפורום הפלילי הארצי של לשכת עורכי הדין.
