הטרגדיה האחרונה בשדרות מצטרפת לשורת מקרי רצח מזעזעים של נשים בישראל בשנה האחרונה. מירן ביתן, בת 37, נרצחה ביריות ביום הולדתה והפכה לעוד קורבן במערכה שאיבדה שליטה.
הרוצח, גבר בן 59 עמו ניהלה קשר זוגי, נהג כלפיה באלימות לאורך השנים ונעצר מספר פעמים, אך שוחרר שוב ושוב.
האישה הבינה את הסכנה: היא הוציאה נגדו צו הרחקה, תיעדה את האלימות והגישה תלונות במשטרה. המשטרה החזיקה בתיעוד של רגעי האימה, ובכל זאת – המערכת כשלה.
צו ההרחקה לא נאכף, לא הופעל איזוק אלקטרוני, לא ננקטו צעדים שיכלו למנוע את הרצח. כמו במקרים קודמים, הכתובת היתה מרוחה על הקיר, והדם שוב נשפך.
החוק למניעת אלימות במשפחה, שנחקק בשנת 1991, נועד להגן על הקורבנות, אך בפועל נותר חסר שיניים. החוק מתייחס לאלימות פיזית, נפשית, מינית (כולל אונס בנישואין) וכלכלית – אך חוק ללא אכיפה הוא אות מתה.
לצד החוק קיימת אמנת איסטנבול משנת 2011 – אמנה בינלאומית שמרחיבה את ההגנה על נשים ומחייבת מדינות לפעול. ישראל חתמה עליה, אך בשנת 2022 ביטלה את הצטרפותה. המסר ברור: ההגנה על נשים בישראל אינה עדיפות לאומית.
לפי נתוני משטרת ישראל, בשנת 2023 בוצעו 29,694 עבירות של תקיפה ואיומים בתוך המשפחה. בשנת 2025 טרם פורסמו נתונים רשמיים מלאים, אך ברור שהמספרים רק עולים: יותר מ־30 נשים נרצחו מתחילת השנה. רבות מהן פנו לרשויות, התלוננו, ביקשו עזרה, אך במקום הגנה הן קיבלו דם, הפקרות וצווים שלא נאכפו.
עוד פרטים במדור לענייני משפחה >>>
עורך דין לענייני משפחה מומלץ >>>
הלקח שלא נלמד
כבר בשנת 1994 נחרת שמה של כרמלה בוחבוט בזיכרון הציבורי: אישה שספגה 24 שנות התעללות פיזית ונפשית, עד ששמה קץ לסיוט וירתה בבעלה. בית המשפט גזר עליה שבע שנות מאסר. בית המשפט העליון קיצר את העונש לשלוש שנים.
השופטת דליה דורנר כתבה אז: “עשרים וארבע שנים התעלל בה בעלה… כולם ידעו ושתקו. היא הסתובבה כצל, נושאת סימני חבלה על גופה ואינה מעלה חיוך".
שלושים שנה אחרי, הסיפור חוזר על עצמו. רק שהפעם, הקורבן לא שרדה.
חיי הנשים בישראל הפכו לזולים, והנתונים קשים ומדאיגים:
– בשנת 2023, 551 אלף נשים דיווחו על פגיעה מעבירה פלילית.
– אחת מכל שש נשים בישראל נפגעה בתוך שנה אחת בלבד.
– בשנת 2025 מספר הרציחות גדל, על אף שמרבית הנרצחות פנו לעזרה.
הנתונים מתפרסמים באיחור, ורק בעקבות מאבקים משפטיים לחשיפתם. בינתיים, בחסות אוזלת היד של מערכת האכיפה, הרוצחים מסתובבים חופשי, עד הרצח הבא.
שנאה שווה לייקים, דם שווה כותרת
הנאומים האלימים בכנסת, השיח המתלהם ברשתות, והיעדר חינוך מגדרי בבתי הספר – כל אלה יוצרים אווירה שמכשירה אלימות. במקום חברה שמגנה – אנחנו הופכים לחברה שמתרגלת.
אי אפשר למגר את האלימות לחלוטין, אבל אפשר לצמצם, לזהות ולמנוע. זה דורש תקציבים, החלטות אמיצות ושינוי סדרי עדיפויות. אבל מעל הכל – זה דורש רצון אמיתי להגן על חיי נשים.
הכותבת עו"ד פלילי ברוריה פריד היא מנויה באינדקס עורכי הדין של פוסטה
