הצדדים נישאו בשנת 2003 ונולדו להם ארבעה ילדים. לפני 3 שנים, חתמו הצדדים על "הסכם שלום בית לחלופין גירושין" שנוסח ע"י עו"ד שייצג את האישה. היא פנתה אליו לאחר שנודע לה שבעלה מצוי בקשר עם אישה זרה.
בהסכם נקבע כי הבעל ישלם מזונות בסך 3,000 שקל לכל אחד מהילדים ויעביר את חלקו בדירה המשותפת לאישה. עוד הוסכם כי המשכנתה שרובצת על הדירה תעבור על שם הבעל ותשולם על ידו.
לאחר שבית המשפט התרשם שהצדדים הבינו את משמעות ההסכם ותוצאותיו – ניתן לו תוקף של פסק דין.
למחרת, פנו הצדדים לייעוץ זוגי אצל רב. לטענת האישה, מיד לאחר פגישת הייעוץ ולאחר שהיא הבינה מדברי הבעל בפגישה שהוא לא שינה דרכיו וימשיך את קשריו עם האישה הזרה, היא ביקשה ממנו לעזוב את הדירה והבעל עבר להתגורר בבית אמו.
כעבור כ-10 ימים, האישה שלחה באמצעות עורך דינה הודעת פירוד לבעל וביקשה שישלים את הליכי העברת חלקו בדירה על שמה, בהתאם להסכם ויתחיל לשלם מזונות.
הבעל שיתף פעולה, הגיע למשרדו של ב"כ האישה וחתם על כל המסמכים הדרושים לצורך העברת מלוא זכויותיו בדירה ע"ש האישה.
"היא איימה לפרסם שבגדתי"
כעבור חצי שנה, הבעל הגיש תביעה לביטול ההסכם. לטענתו, ההסכם נחתם תוך הפעלת לחץ לא לגיטימי עליו, הטעיה ואיומים והוא הופר ע"י האישה תוך 24 שעות מהמועד שההסכם אושר. עוד טען, שמדובר במזימה של האישה להשתלט על הרכוש ושהיא איימה עליו שאם לא יחתום על ההסכם, היא תפריד בינו לבין הילדים ותפרסם שהוא בגד בה. הדבר עלול להביל לנידויו מהקהילה החרדית שהם חיים בה.
השופטת לורן אקוקה קבעה, שהבעל לא הצליח להוכיח שהייתה הטעיה מצידה של האישה או חוסר תום לב המצדיקים את ביטול ההסכם. היא דחתה את תביעתו וחייבה אותו בהוצאות בסך של 35,000 ₪.
הבעל לא השלים עם פסק הדין והגיש ערעור. לטענתו, ביהמ"ש טעה כשלא בחן כלל את תום ליבה של האישה במהלך המו"מ והתעלם מהודאת האישה, שהיא החליטה להתגרש כבר כשגילתה על הבגידה; כלומר, האישה ניסחה הסכם שמעולם לא התכוונה לקיימו וכוונתה היתה רק לגזול ממנו את רכושו.
האישה בתגובתה עמדה על כך שההסכם נערך לאחר שגילתה את הקשר של הבעל עם האישה הזרה ומטרתו הייתה להחזיר את האמון. לטענתה, העובדה שהבעל התנגד שיומצאו פרטים אודות כמות השיחות ומועדי השיחות שניהל עם האישה הזרה לאחר אישור ההסכם, מלמדת שהוא המשיך את הקשר איתה. בנוסף, היא בעצמה גם ראתה את השניים יושבים מחוץ למקום עבודתו של הבעל. כלומר, הבעל בהתנהלותו, גרם למימוש אפשרות הגירושין על פי ההסכם.
שופטי ביהמ"ש המחוזי בת"א, השופט גרשון גונטובניק-אב"ד, השופטת עינת רביד והשופט נפתלי שילה קיימו דיוני הוכחות והגיעו למסקנה, כי התנהלות המערער לאחר שנשלחה אליו הודעת הפירוד מלמדת שהוא לא ראה כל פגם בכך שנשלחה לו הודעת פירוד ולכן כבר למחרת, הוא התייצב במשרדו של ב"כ האישה וחתם על המסמכים להעברת זכויותיו בדירה ע"ש האישה.
"אם המערער סבר שהאישה רימתה אותו והחתימה אותו על הסכם בתרמית ועל מנת לעשוק אותו ומעולם לא הייתה לה כוונה אמיתית לחזור לשלום בית, מדוע חתם על כל המסמכים הנ"ל ללא כל מחאה? מדוע לא השיב להודעת הפירוד ולא טען שאין תוקף להסכם ולא הייתה לו גמירות דעת?" – כתב השופט שילה בפסק הדין והוסיף כי התנהלות זו מלמדת יותר מכל שהבעל ידע היטב מה משמעות ההסכם.
שלושת השופטים הסכימו, כי אין כל בסיס להתערב בפסק הדין ולבטל את ההסכם. לפיכך, הערעור נדחה (11.4) והבעל המערער חוייב בהוצאות המשיבה בסך של 40,000 ₪.
ב"כ המערער: עו"ד עומר נירהוד
ב"כ המשיבה: עו"ד משה זלצר
* הכותבת, עו"ד דפנה לביא, היא עורכת דין לענייני משפחה ומרכזת מדור המשפחה באתר "פוסטה"
