בית המשפט המחוזי מרכז זיכה גננת בגן ילדים ממושב עזריה שבשפלה מעבירה של הפרת חובת דיווח על התעללות ותקיפת קטין.
מדובר בתיק שבו שלוש גננות ועוד עובד בגן הורשעו לפי הודאתם בעבירות רבות של התעללות ותקיפת פעוטות, במסגרת הסדר טיעון. לנאשמת החמישית בתיק, ירדן ציון (23) יוחסה עבירה של הפרת חובת דיווח על האלימות של עובדי הגן, אך היא כפרה במיוחס לה. סנגורה, עו"ד תמיר אלטיט, ניהל הליך הוכחות שבסיומו השופטת מיכל ברנט זיכתה אותה אתמול זיכוי מלא (28 אוקטובר).
מדובר בגן שבו היו שתי כיתות בחדרים סמוכים: אחת לתינוקות ואחת לבני שנתיים ושלוש. מקרי ההתעללות אירעו בקבוצה של "הגדולים" יותר. ציון עבדה כמטפלת בקבוצה של "הקטנים", אולם לעתים סייעה גם בקבוצה האחרת.
באירוע בו יוחסה לה מעורבות, נטען כי ציון היתה לכאורה עדה לאירוע שבו מטפל ומטפלת תקפו פעוט בן שלוש, והיא לא הגיבה ולא דיווחה על האירוע.
הפרקליטות טענה כי בעקבות ריב בין שני ילדים, גננת אחרת הכניסה אחד מהם לכיור אמבט עמוק וגבוה – ו"כלאה" אותו כעונש. הילד הושאר באמבט הגבוה 23 דקות בהן בכה וצרח. המטפלים הקניטו אותו, זרקו לעברו חפצים ואחד מהם הורשע בתקיפה הגורמת חבלה.
ציון הצעירה שעבדה בחדר הסמוך ולא הואשמה בתקיפה, אך הפרקליטות טענה שהיא התעלמה מהאירוע, למרות שבמהלכו היא נכנסה לכיתה הרלוונטית מספר פעמים ויכלה לראות ולשמוע את הילד הבוכה ואת שני המטפלים שלכאורה מתעללים בו.
סעיף 368ד(ג) לחוק העונשין קובע: "היה לאחראי על קטין או חסר ישע יסוד סביר לחשוב כי אחראי אחר על הקטין עבר בו עבירה, חובה עליו לדווח על כך לעובד סוציאלי או למשטרה".
המחלוקת בתיק: האם המטפלת ציון ראתה את הילד בכיור ושמעה אותו צורח, והאם היתה עדה לארוע האלימות של שני המטפלים האחרים כלפיו?
הפרקליטות טענה כי הילד צרח כל כך חזק בזמן שציון עברה לידו, בסמוך לאמבט, שלא יתכן שהיא לא ראתה ולא שמעה.
הסנגור, עו"ד אלטיט, הסביר כי הנאשמת היתה מטפלת אחראית בכיתת-הגן האחרת בחדר הסמוך – ונכנסה לכיתת ה"גדולים" שבה היה האירוע רק לפרקי זמן קצרים של שניות. היא עברה שם רק כדי להוציא ולהכניס ציוד לכיתה שלה, כמו תיקים ומזרנים.
בפרקי הזמן הקצרים, שבהם היא נכנסה לכיתה שבה היה הקטין הכלוא באמבט, היא לא שמה לב לדבר חריג, משום שהיה רעש רב, והיא היתה טרודה בטיפול בילדים אחרים. אותו אמבט גבוה משמש לשטיפת "טוסיק" וילד בוכה אינו דבר חריג. בנוסף הציגה ההגנה מסמכים רפואיים מהם עולה שלנאשמת ליקוי שמיעה, וירידה בשמיעה בשתי האוזניים.
לטענת ההגנה, הנאשמת לא היתה אחראית על הקטין ולא היתה מודעת לביצוע עבירה כלפיו, ומכאן שלא התקיימו יסודות העבירה.
הרכבת סרטונים חובבנית
התביעה ביקשה לבסס טענותיה על שתי ראיות מרכזיות:
– מצלמת האבטחה המותקנת בגן תיעדה את הילד באמבט הזועק לעזרה, ושני מטפלים המתעלמים ממנו ותוקפים אותו לסירוגין. במצלמת האבטחה נראתה גם המטפלת השלישית ציון, הנכנסת מהחדר הסמוך (מהכיתה האחרת עליה היא אחראית) ועוברת בסמוך לכמה שניות, מספר פעמים.
– הקלטת שמע נפרדת שתיעדה את ה"כליאה באמבט". מדובר במכשיר הקלטה שהשתילו הוריו של הפעוט בנעליו. הוריו חשדו במטפלי הגן, ולכן "ציידו" את בנם במכשיר הקלטה שאושש את חשדם, ותיעד את אותו אירוע באופן קולי.
הפרקליטות נכשלה כבר בשלב הבסיסי של הצגת הראיות: היא לא פנתה למומחה כדי שיסנכרן את סרטון הווידאו ביחד עם התיעוד הקולי, באופן מקצועי לקובץ אחד. במקום זאת, הפרקליט עצמו ניסה לחבר את שני הקבצים הנפרדים של הצילום והקול. השופטת ברנט לא קיבלה את המהלך וקבעה כי אי אפשר לקבל כראיה את הרכבת הסרטונים החובבנית שביצע הפרקליט.
מאחר שהתביעה לא הגישה קובץ אחד מסונכרן בצילום ובקול – היא לא יכלה להוכיח סנכרון בזמנים, בין הרגעים שהילד צורח והמטפלים מתאכזרים אליו, לבין הרגעים שבהם המטפלת ציון נכנסת אל הגן ועוברת ליד האמבט. השופטת כתבה כי הצדק עם הסנגור בכך ש"סטייה של שניות בודדות בין קובץ הווידאו לשמע, משמעותה שהנאשמת היתה במקום אחר בגן או מחוץ לו".
בנוסף, לא הוכח מהסרטונים שהיה לנאשמת קו ראייה אל הילד כאשר היא יצאה ונכנסה מדלת הגן הסמוך. השופטת "מצאה טעם בטענת ההגנה כי קיים הבדל בין 'לראות' לבין 'להבחין'. כאשר הלכה הנאשמת מקצה אחד לקצה אחר של כיתת הבוגרים (שאינה שלה, ז.ק), גם אם הקטין נכנס באופן תאורטי בשדה הראייה שלה, בגן ישנם 15 ילדים נוספים, ולא היה ביכולתה להבחין בכל המתרחש בנוגע לכל ילד וילד".
"התרשמתי מעדות הנאשמת כי מדובר בעדות מהימנה מאוד", כתבה השופטת, "בסרטון ניתן לראות שהיא עוברת בכיתת הבוגרים מספר פעמים, אך היא עברה שם במהירות והקטין לא משך את תשומת לבה… זו היתה שעה עמוסה בגן אחרי החלפת בגדים, והיא היתה טרודה בהוצאת תיקי הפעוטות החוצה ובחזרה אל כיתתה לצורך פריסת מזרנים עליהם הילדים ישנים… את מחשבותיה באותם רגעים תיארה כך: 'באותן דקות אני צריכה לחשוב מי כן החלפתי, מי לא החלפתי, מי אכל, מי עשה את הצרכים… ומיהרתי לחזור לכיתה של 14 הילדים עליהם אני אחראית".
ציון אמרה כי אם היתה רואה את הקטין הזועק היתה ניגשת אליו, ואם היתה יודעת שמדובר בעונש, היתה פונה לבעלת הגן: "אין סיכוי שאני אראה ילד במצוקה ואתעלם ממנו" .
השופטת ברנט כתבה: "לא ניתן להימנע מהרושם כי הנאשמת דיברה מדם ליבה וזעקה את חפותה. סרטון האמבט הראה כי הנאשמת נכנסה שבע פעמים לגן, אך התביעה לא הצליחה להוכיח שהנאשמת הבחינה בנעשה. בשל העובדה שלא הוגש סרטון וידאו המסונכרן עם הקלטת השמע, לא ניתן לדעת האם הקטין בכה, ובאיזו עוצמה, באותן שניות שבהן הנאשמת הייתה קרובה יותר למקום הימצאו. נתתי גם אמון בדברי הנאשמת כי לא שמעה את הקטין. דבריה נתמכים בבדיקת השמיעה שהגישה ההגנה".
סוף דבר, השופטת קבעה: "השתכנעתי מעדותה של הנאשמת כי היא לא ידעה ואף לא חשדה שמבוצעת בקטין עבירה". לפיכך נקבע זיכוי מלא.
באשר לארבעת הנאשמים האחרים, שלוש מטפלות ומטפל שהודו בהסדרי טיעון בעבירות תקיפה או התעללות בשבעה מקרים נוספים, כל אחד בהתאם למיוחס לו – יינתן גזר דין במועד מאוחר יותר לאחר שיוגשו תסקירי שירות מבחן.
