סרט דוקו על נער מכלא אופק: "וואללה, עדיף להישאר בבית סוהר"

נערים עד גיל 18 שביצעו עבירות פליליות ונשפטו למאסר מוחזקים בכלא מיוחד לקטינים – כלא אופק.
לנערים יש אפשרות להשתחרר לפני סוף המאסר לתקופת שיקום בפיקוח על תנאי. בגלל חוסר אמון במערכת, וחשש מפני כישלון שיחזיר אותם לכלא, נערים רבים בוחרים לרצות את כל תקופת המאסר ולא להשתחרר לתוכנית השיקום.

הכיתוב הנ"ל מופיע על המסך בתחילת "ללא תנאי" – סרט דוקו מרתק, מטלטל, קשוח, מחוספס, מתסכל, מקומם, פורץ דרך ויוצא דופן באיכותו ובנועזותו. את הסרט ביימה והפיקה עו"ד נטע פת בן-יצחק (42), והוא נחשף לראשונה לעין הציבורית ביוני 2023 בפסטיבל דוקאביב.
לאחרונה נחשף הסרט שוב לעין הציבורית באתר החדש יחסית, דוקו טי.וי (Docu tv), כולל שיחת זום של נטע עם רמי כץ, הבעלים ועורך האתר.

במוקד הסרט תייסיר נתשה, נער ערבי ממזרח ירושלים, המשתחרר לראשונה מהכלא בגיל 15 על תנאי. היחיד שמחכה לו בחוץ הוא יונתן שחר, עובד סוציאלי מסור ומנהל הרשות לשיקום אסירים משוחררים של נוער וצעירים בירושלים.
שחר מנסה בכל דרך לעזור לתייסיר ולעוד נערים כמותו לנצח את הסטטיסטיקה, לפיה שלושה מתוך ארבעה נערים חוזרים לכלא. גם אחרי שהם משתחררים, הם יודעים שבמוקדם או במאוחר הם יחזרו אל מאחורי הסורגים.
"וואללה, עדיף להישאר בבית סוהר", זורק תייסיר לעו"ד זהבה קרן, שמחכה לו מחוץ לכלא ומסבירה לו את תנאי השחרור על תנאי, אותם אין לו שום כוונה למלא.

"ללא תנאי", שצולם במשך חמש שנים, מ-2018 עד 2023, מלווה את תייסיר בארבע כניסות ויציאות ממאסרים, סך הכל שלוש וחצי שנות מאסר.
מאסר ראשון: גיל 14. סיבת המאסר: עבירת חבלה חמורה. משך המאסר: 18 חודשים.
מאסר שני: גיל 16. סיבת המאסר: אי עמידה בתנאי השחרור. משך המאסר: שישה חודשים.
מאסר שלישי: גיל 17. סיבת המאסר: הברחה ושימוש בסמים. משך המאסר: שמונה חודשים.
מאסר רביעי: גיל 17.5. סיבת המאסר: סמים ועבירות רכוש. משך המאסר: 12 חודשים.

סוד קסמו המיוחד של "ללא תנאי" הוא האותנטיות קורעת הלב במערכת היחסים האינטימית והבלתי אמצעית בין העובד הסוציאלי המסור שחר לבין הנער האבוד, שאין לו בית לחזור אליו, אין מסגרת שהוא יכול להיקלט בה, והסיכוי שלו להשתקם שואף לאפס. חתום לכל החיים, בלי עתיד, בלי תקווה בלי חלום.

מחסום רגשי וקושי לשחרר
עו"ד נטע פת בן-יצחק היא בעלת תואר ראשון ושני במשפטים בהצטיינות, ו-B.A בפסיכולוגיה מאוניברסיטת חיפה. במשך יותר מעשור היא שימשה כסנגורית פלילית של בני נוער מטעם הסנגוריה הארצית. במקביל למדה תסריטאות בבית ספר לקולנוע "סם שפיגל" ועשתה תואר שני בינלאומי בקולנוע דוקומנטרי, באוניברסיטת תל אביב.
לאורך השנים פיתחה בן יצחק תכנים והרצתה בנושא עיבוד רגשי והפחתת שחיקה של אנשי מקצוע, וליוותה צוותים מקצועיים במסגרת תפקידה כמנהלת הפיילוט הבין משרדי לשחרור קטינים ממעצר ומאסר מטעם יחידת התיאום לזכויות ילדים ונוער במשרד המשפטים.

"האמת שהיה לי מחסום רגשי לשחרר את הסרט ועכשיו גם להתראיין", מתוודה נטע, "זה תהליך שאני עוברת עם עצמי, אבל אני מבינה שהסרט צריך לצאת לעולם, ואני קצת מעכבת אותו. בהרבה מובנים נראה שהסרט בחר בי, ולמרות הקושי נראה שחתכתי כבר את חבל הטבור. בעיקר אני מקווה שהסרט יגיע לכמה שיותר אנשי מקצוע, כי אני באמת מאמינה שהוא יכול 'לחמם את השמש' ולתת כוחות מוטיבציה לאנשי המקצוע להמשיך לעסוק בתחום. אתמול נפגשתי עם תייסיר וגם הוא נתן לי אור ירוק להתראיין. למעשה, אתה הראשון שאני מפרסמת אצלו ראיון".

"הכל התחיל כשהייתי סנגורית פלילית של בני נוער יותר מעשר שנים. ייצגתי בני נוער בבית המשפט העליון. תיקים מורכבים נפשית של נערים מגיל 12 עד גיל 18", מתארת בן-יצחק בפירוט את הכרונולוגיה הפתלתלה והעקלקלה שהולידה בסוף הדרך את הסרט.
"לאורך החיים ניסיתי למצוא כל מיני איזונים נפשיים לעבודה. מצאתי כל מיני דברים, ביניהם גיליתי את אהבתי לקולנוע וליצירה. זה היה משהו הישרדותי. זה מקצוע מאוד מורכב. לאורך כמה שנים כתבתי, קצת יצרתי ובעיקר ייצגתי בבית משפט עליון. אחרי 10 שנים היה לי תיק מאוד קשה של נער שייצגתי מגיל 14. נער של עזובה. מקרה הכי קשה והכי עצוב של החברה הישראלית. יום אחד, כשהוא היה כבר בן 18 ואני הייתי בהריון השלישי, מתקשרים אליי באמצע הלילה ומספרים לי ששפכו עליו שמן רותח. הוא בדיוק עבר לכלא של בגירים והיה במצב מאוד קשה. זה היה רגע קשה שבו אמרתי לעצמי שמאוד קשה לי להמשיך לייצג בתיקים האבודים האלה. הייתי לקראת לידה. אמרתי לעצמי נעשה הפסקה והתחלתי להעביר תיקים הלאה. זה היה מתוך תסכול, כי למרות ההצלחות המשפטיות – רובם המוחלט של הנערים המשיכו לחזור לכלא.

"שבועיים אחרי שילדתי התקשרה אליי סניגורית, עו"ד זהבה קרן-זנו, שגם מופיעה בסרט, ואומרת לי שיש כאן נער (תייסיר) שייצגת פעם והוא רוצה להישאר בכלא, אלא אם תבואי ותנסי לדבר אתו", נזכרת בן-יצחק, "כמובן שבאתי. אימא שלי חיכתה מחוץ לכלא עם תינוק בן שבועיים. אבל תייסיר לא רצה לצאת. מבחינתו המערכת חרא. אמרתי לו, אני לא יכולה להתווכח איתך, אני יודעת שחווית הרבה אכזבות. אני בעצמי איבדתי אמון במקצוע. אמרתי לו, אפשר להיות מתוסכלים ואולי אפשר לעשות משהו ביחד. אני יכולה לקחת מצלמה, אנחנו יכולים לצאת ביחד, אין לי מושג מה ייצא מזה, אבל לפחות ננסה. להתייאש תמיד אפשר. באותו שלב, לא היה לי בראש שזה יפורסם בכלל. רק חיפשתי כלי שיעזור לו להחזיר את תחושת השליטה בחיים".

סטירת לחי רצינית
עכשיו בן יצחק ממשיכה לגלגל את הגלגולים של הסרט. "הוא היה אז מאוד צעיר, בן 15, ויש חוק איסור פרסום. אמרתי לו: אנחנו יכולים להיכנע לזה ולהיות בתסכול משותף. בסוף כשמגיעים לבית משפט, יש לי רק את הפה שלי ומילים. אין לי דרך להראות להם את החיים. אין לי דרך להראות לחברה כמה הוא סובל. כמה נער בן 15, בלי משפחה, בלי תעודת זהות, בלי כסף, בלי מקום לגור בו, יוצא החוצה ואין לו מה לעשות, חוץ מאשר לחזור לכלא. גם אני כסנגורית ראיתי זווית מאוד מאוד קטנה של החיים שלו – או בזירה המשפטית, או בזירה של בית הסוהר.

"ואז התחלתי להתלוות אליו עם מצלמה לחיים האמיתיים שלו, וזאת היתה בשבילי סטירת לחי רצינית. מעבר לעובדה שכל העבודה על הסרט הזה גרמה לי לצאת מתוך הפריזמה הצרה שסנגור נמצא בה. הצלחתי לשחרר נערים לפני תום המאסר והיו לי הישגים יפים, אבל מה קורה מאותו רגע שהם יוצאים החוצה – זה היה תסכול לראות את מציאות החיים הבלתי נסבלת.
"המשכנו לצלם, כולל את הקשר שלו עם יונתן שחר מהרשות לשיקום האסיר, שהיה מדהים. איש מקצוע שמתמסר באופן מלא לנערים ופועל כדי להביא לשינוי מערכתי  שיאפשר לתת את המענים המתאימים. במקביל צילמתי עוד נערים שהיו תחת טיפולו של שחר.

"בהתחלה לא ידעתי שזה הולך להיות סרט על תייסיר", מתוודה בן-יצחק, "זה לא אמור היה להיות סרט בשום מצב שהוא, רק כלי שיאפשר לי לתת הצצה אמיתית למה שקורה באמת בחיים של הנערים. ואז יונתן ישב לי על הראש ואמר לי: זה לא מספיק, זה לא מספיק, אנחנו צריכים להגיע לעוד אנשים. יש חברה, יש מדינה. לי היו קשיים להוציא חומרים, כי הייתי עורכת דין עם הכשרה במשפטים בעיקר. אז הלכתי ללמוד תואר שני בקולנוע, כדי שהסרט ייצא מוצר שאוכל לעמוד מאחוריו מבחינה אמנותית. אחרי חמש שנות ייסורים הסרט הזה יצא לאוויר העולם, שזה הדבר הכי קשה שעשיתי בחיים שלי". 

למה קראת לסרט "ללא תנאי"?
"בגדול, שם הסרט היה בהתחלה 'על תנאי' ואז לקראת הסוף אמרתי לעצמי, וואי, זה כל כך לא מתאים לי העל תנאי הזה. אני כל כך רוצה שכולנו נקבל את הנערים האלה ללא תנאי. בסוף, זה מה שהנערים האלה לא זכו לו בילדות שלהם. הם לא קיבלו משהו שהוא בלתי מותנה בבסיס, ביסוד. האהבה שהם הכי לא קיבלו, היתה אהבה ללא תנאי. ממש בסוף החלפתי את שם הסרט מ'על תנאי' ל'לא תנאי'. באנגלית זה נשאר 'על תנאי'  (On Perol). אני משנה את המצב החברתי שלנו בקבלה שלהם שהוא על תנאי, ללא תנאי. ברגע שאנחנו נקבל אותם ללא תנאי ברמה הרגשית העמוקה, אני מאמינה שהם באמת יהפכו להיות חלק מהחברה בחזרה".

אין בסרט התייחסות לעובדה שהוא ערבי, שסיכוייו להשתלב בחברה נמוכים מלכתחילה.
"האהבה והקבלה של יונתן לתייסיר, היא חוצת לאום ומגזר. יונתן לא יודע ערבית, אבל אם היית רואה את הרמה שהוא מתקשר עם הנערים ומפגין כלפיהם אהבה וחמלה ותקווה, היית מבין שהשפה היא לא מחסום. אם נצא רגע מהפוליטיקה הגדולה, יש קשרים מאוד מאוד טובים ויש מערכות יחסים מדהימות בין אדם לאדם. וזה גם משהו שרציתי להראות. לא רציתי להכניס אותו למקומות שהוא ירגיש לא בנוח. לא פנינו באצבע מאשימה להורים שלו, או להזנחה שהוא חווה. מטרת הסרט לא היתה לחפש אשמים".

תייסיר אומר בסרט שכל מה שהוא צריך בחיים באמת זה אבא ואימא. למה אין לו אבא ואימא? הם מתו? זרקו אותו מהבית?
"הם לא מתו. זה אבא ואימא ברמה העמוקה. גם ברמה הפרקטית, הם נעדרו מחייו. הם לא תפקדו בצורה תקינה והוא הוצא מהבית בגיל צעיר. הוא היה ילד… לא נגיד נטוש… ילד שטופל על ידי רשויות הרווחה מגיל צעיר".

אחוז הגאולה מהעולם הפלילי שואף לאפס, האם זה לא מקצוע כפוי טובה?
"יש את היכולת להסתפק בהצלחות קטנות וברגעים קטנים שאתה רואה שינוי קטן. אתמול נפגשתי עם תייסיר, והלכנו יחד ברחוב, והיה לכלכוך על הרצפה והוא הרים אותו. זה נורא ריגש אותי והיה לי סיפוק, כי זה מראה שהצלחת לייצר איזשהו מודל ואיזושהי תחושה שהם חלק מהחברה ולא רק חווים שנאה וכעס. שיש בו רמה של אמפתיה שנוצרה גם בזכות האמון והחמלה שהרעפנו עליו.
"מבחינתי אלו מקצועות מאוד מאוד קשים. אני מאמינה בכל כולי שצריך לתמוך במקצועות האלה. גם מבחינת הדרכות רגשיות, וגם מבחינת תנאים והכרה חברתית להכרה לחשיבות של המקצועות האלה ולסיזיפיות ולקושי שקיים בהם וגם בתמיכה רגשית בהם וגם להתאים את הציפיות לסוג האוכלוסייה, נערים בגיל ההתבגרות, ולמצוא סיפוק גם מרגעים קטנים.

"גם כשבסוף התוצאה היא לא מה שקיווינו, הפחתת עבריינות חוזרת למשל, בסוף זה ילד, נער, וכשאתה מגיע אליו לבית הסוהר העיניים שלו מתמלאות בשמחה, כי אף אחד לא בא אליו לבית סוהר. ולהרבה נערים אין ביקורים, לא מפקידים להם קנטינה. פתאום כשאתה מגיע, יש תחושה של פידבק. זה לא שאתה מדבר לבן אדם חלול, אבל יש הרבה כוחות שפועלים מנגד וזה הקושי הגדול. והרבה פעמים זה באמת להילחם בטחנות רוח. וחלק מהסיבות שהסרט הזה נוצר, זה כדי שהרוח תנשב לכיוון הנערים האלה ותלטף אותם ולא תכה אותם בפרצוף. שתאפשר להם לנוע יחד איתה. וזה אומר שהחברה צריכה לעזור להם בתעסוקה, בחינוך אחרי המאסר, במציאת מקום מגורים. לאפשר להם להיכנס אליה בחזרה בצורה כמה שיותר רכה, כדי שהם יוכלו להמשיך את הכיוון".

בית שנותן תקווה
במהלך הסרט יונתן שחר יוזם, דוחף ומצליח לשכנע את הרשויות להקים את בית שוש"ן בירושלים – בית הוליסטי שיקומי יחיד מסוגו לבני נוער וצעירים המשתחררים מהכלא, שנותן תקווה לעשרות בני נוער המשתחררים כל שנה ואין להם בית לחזור אליו.
הטריגר בגללו יונתן פתח את בית שוש"ן, היה בגלל הניסיון המר שלו עם תייסיר?
"זה היה בגלל תייסיר ועוד נערים כמו תייסיר".

במבחן התוצאה תייסיר נכנס ויצא מהכלא עד היום חמש פעמים. כלומר, בשורה התחתונה את ויונתן נכשלתם.
"זאת הסיבה בגללה נוצר הפיילוט הבין-משרדי לשיקום נערים מהכלא. היום יש כבר הבנה שצמצום רצידיביזם (דפוס התנהגות קבוע של כניסה ויציאה מהכלא) זה לא מדד ההצלחה היחיד ובכלל התחושה היא שהמצב שונה. הסרט על תייסיר שירת בהרבה מובנים הרבה נערים אחרים וגם גרם למערכות להבין את הנערים האלה לעומק. היום יש שיתוף פעולה בין כל משרדי הממשלה בנושא של שיקום נערים עצורים ואסירים, יש תהליכי שיקום יותר מובנים, והוקדשו לזה תשומות ומחשבה ומחקר. המצב היום הוא אחר ותייסיר שירת את המצב האחר, כי הוא המחיש את הצורך. אם היום הייתי עושה את הסרט הזה, והיום היה לי תייסיר כזה, אני מאמינה שזה כבר לא היה נראה ככה.

תייסיר ראה את הסרט?
"יונתן הזמין אותו כשהוא היה בן 20 לבית השיקומי לראות ביחד את הסרט. עד אותו שלב ראה בעיקר חלקים מקוטעים. באיזה שהוא שלב במהלך הצפייה הוא הסתובב אחורה, הלב שלי ירד לתחתונים, אבל הוא אמר: 'וואללה, כמה אתם אוהבים אותי. לא ידעתי שאתם כל כך אוהבים אותי'. הוא רגיל שרואים אותו כעבריין, כמניאק, המקום הכי נמוך ומפחיד בחברה הישראלית ופתאום זה…".

בשורה התחתונה אין לסרט הפי אנד. בסוף הסרט יונתן אומר לתייסיר: "יש הרבה שהצליחו ויש כאלה שלא הצליחו". כלומר, הסרט נגמר כמו שהוא מתחיל. את תופסת קטע בתוך המנהרה, אבל אין שום קרן אור בקיצה.
"נכון. גם אם הייתי מצלמת עוד שלוש שנים, הייתי נשארת בלופ. הסרט הוא כמו החיים".

מה קורה עם תייסיר היום?
"השבוע היה יום ההולדת של תייסיר. קבענו איתו יום אחרי. הוא אפילו לא זכר שזה היום הולדת שלו. לאחרונה הוא שוב השתחרר מהכלא, אבל הוא עדין כמה לקשר, בתקווה שזאת תהיה הפעם האחרונה שלו".

קטעים מהריאיון צוטטו משיחת זום באתר דוקו טי.וי (Docu tv), באדיבות רמי כץ, הבעלים ועורך האתר