בית משפט המחוזי מרכז בלוד דחה את הערר של שרת התחבורה מירי רגב על צווי החיפוש לתפיסת מסמכים במשרד התחבורה ובלשכתה. "דין הערר להידחות על הסף, בהעדר זכות להגישו", כתב בהחלטתו השופט עמית מיכלס.
בחודש יוני פתחו חוקרי יאח"ה בלהב 433 בחקירה נגד רגב, בעקבות תחקיר "המקור" של רביב דרוקר, בו נחשפה לכאורה שיטת ה"רמזור" של השרה, שקידמה לפי הנטען טיפול בתשתיות בהתאם למעמדו הפוליטי של הפונה בליכוד.
ההנחיה לפתיחה בחקירה הגיעה מלשכת היועמ"שית גלי בהרב מיארה. בשלב זה רגב טרם נחקרה, ופעולת החקירה הראשונה שבוצעה בתיק היא תפיסת מסמכים בלשכתה.
צווי החיפוש הוצאו במעמד צד אחד, כמו בכל חקירה פלילית, ואושרו על ידי נשיא בית משפט השלום בראשון לציון, השופט מנחם מזרחי.
עוד לפני פנייתה של רגב, כבר במעמד החתימה על הצווים, השופט מזרחי קבע כי לאור חוק חסינות חברי הכנסת, כל החומר שייתפס בלשכת השרה יוכנס למעטפות סגורות ויועבר לעיון בית המשפט ולאישורו לפני שהמשטרה תוכל לעיין בו.
ואולם, לאחר ביצוע החיפוש, השרה פנתה לבית המשפט בהשגה על עצם הוצאת צו החיפוש, וטענה לחסינות גורפת.
בעיקרון, אין לנחקר זכות השגה על הליך של הוצאת צו חיפוש, אלא במקרים חריגים ביותר – כפי שנקבע על ידי בית המשפט העליון בפרשת אוריך (חקירת יועצי ראש הממשלה).
בעקבות עתירת רגב, השופט מזרחי קבע כי מקרה זה שייך לחריגים שבהם לחשוד יש זכות לבקש דיון בנוגע להגבלת צו חיפוש, לאור חוק חסינות חברי הכנסת. לאחר דיון במעמד שני הצדדים ושמיעת עורכי הדין של השרה, השופט מזרחי אישר למשטרה לעיין במרבית המסמכים שנתפסו במשרד התחבורה, למעט בודדים שנשארו בשלב זה בכספת בית המשפט.
רגב לא ויתרה, הגישה ערר לבית המשפט המחוזי ודרשה להחזיר לידיה את כל המסמכים שנתפסו במשרדה.
השופט מיכלס קבע כי בהתבסס על הכלל מפרשת אוריך, לנחקר קיימת במקרים נדירים זכות השגה ודיון במעמד הצדדים (בבית משפט שלום) – אך לא קיימת זכות ערר.
בית המשפט העליון קבע את הכללים על מנת למנוע אפשרות לסיכול חקירה ומניעתה כבר בשלבים המוקדמים. "בהעדר הסמכה בחוק, אין לשרה זכות להגיש ערר על החלטת בית משפט השלום", קבע השופט מיכלס. "לעוררת ניתנה באופן חריג ונדיר, ההזדמנות להביע עמדתה בפני הערכאה שתחת ידה הוצא הצו. בית המשפט קמא יצר מנגנון בקרה שלא יפגע בחסינות… יש לנקוט פרשנות מצמצמת ביחס לפרשנות החסינות, בשל עיקרון השוויון בפני החוק, במטרה למנוע מחבר כנסת לנצל לרעה את חסינותו העניינית".
השופט מיכלס הוסיף: "יש לזכור שהצו לא הוצא נגד העוררת עצמה או שהתבקש חיפוש בביתה, על גופה או בחפציה האישיים, אלא שהצו התמקד בחומרים המצויים במשרד התחבורה, שבוודאי אינו חסין מפני חיפוש. זאת, משום שמשרד התחבורה, כמו גם יתר משרדי הממשלה, הוא משרד ביצועי בו מועסקים עובדים רבים, בשעה שחוק החסינות הוא חוק החל על חבר הכנסת עצמו. אין להעלות על הדעת מצב דברים בו משרד ממשלתי יהיה חסין מחיפוש ויהווה 'עיר מקלט' לביצוע עבירות לכאורה, אך בשל העובדה שנוכח בו חבר כנסת או שר שחוק החסינות חל עליו כאדם פרטי".
