בית משפט השלום בתל אביב חייב את רשות המסים לפצות חברה קבלנית ב-80 אלף שקל, בשל הוצאת דיבה עקב עיקולים שהוטלו על חשבונות הבנק של החברה ועל היתרות לזכותה אצל צדדי ג', וכל זאת שלא כדין.
התובעת היא "אל.פי.סי. מרום מערכות וניהול" – חברת ביצוע קבלנית ותיקה אשר על לקוחותיה נמנות חברות נדל"ן גדולות.
הנתבעת היא רשות המסים – אגף המכס ומע"מ.
בספטמבר 2016 חייב מע"מ את החברה בכפל מס תשומות בסך 15.5 מיליון שקל ובקנס פסילת פנקסים של מיליון שקל בגין חשד לקיזוז חשבוניות פיקטיביות.
על מנת לייתר את דרישת התשלום המיידית ולמנוע הטלת עיקולים, הצדדים הגיעו להסכם המפרט את הבטוחות והתשלומים אותם החברה נדרשה להפקיד ולשלם, עד לסיום ההליכים המשפטיים בנושא.
במקביל, החברה הגישה ערעור מס לבית המשפט המחוזי בתל אביב.
הערעור נותר תלוי ועומד עד ינואר 2022, אז הגיעו הצדדים להסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין.
חודשיים עוד לפני שההליך בבית משפט הסתיים, חידש מע"מ את הליכי העיקול והגבייה בהתאם לשומה המקורית. רואת החשבון המייצגת את החברה הבחינה בחוב שנרשם והתריעה מבעוד מועד, אך החברה קיבלה הודעת עיקול על חשבונה על סך 16.8 מיליון שקל.
יום לאחר מכן עורכי הדין של החברה קיימו פגישה דחופה עם האחראים במע"מ אשר טענו כי מדובר בשגיאה והבטיחו כי לא יתבצע עיקול עד לסיום ההליך המשפטי.
למרות זאת, התברר כי בפועל החשבון אכן עוקל על ידי מחלקת הגבייה של מע"מ, בניגוד לדין.
הודעת העיקול נמסרה לשני הבנקים בהם החברה מנהלת את חשבונותיה. הודעות עיקול צד ג' נשלחו גם לשתיים מלקוחות החברה (בהם קבוצת אשטרום), והביאו להקפאת יתרות זכות הקיימות לטובתה.
עקב הנזק שנגרם לה, הגישה אל.פי.סי באמצעות עו"ד מיכאל דבורין תביעת לשון הרע, וביקשה לחייב את המדינה בפיצוי של 70 אלף שקל לכל הודעת עיקול שנשלחה, ללא הוכחת נזק – סך הכל 280 אלף שקל.
בתביעה נטען כי רשות המסים הוציאה את דיבת החברה, פגעה באמינותה ובשמה הטוב שנרמס, וביצעה עיקול על לא עוול בכפה אשר גרם נזק קשה לעסקיה ויחסיה עם לקוחות ועם שני בנקים.
בנוסף ביקשה החברה לתבוע גם שלושה פקידים בכירים במע"מ האחראים לכאורה להוצאת צווי העיקול (הממונה האזורי במע"מ, סגנו והגובה הראשי), אך בית המשפט דחה את התביעה האישית והותיר את התביעה נגד המדינה.
בכתב ההגנה טענה רשות המסים כי מדובר בטעות מחשב: "תקלה טכנית" שבעטיה עלה במחשב של מע"מ שהחוב הוא בר-גבייה. המדינה הודתה בטעותה ולא הכחישה כי מדובר בלשון הרע על פי הנורמה המשפטית, אך טענה כי לתובעת "אשם תורם" וביקשה להתדיין על היקף הנזק.
השופט עדי הדר קבע בפסק הדין כי למדינה לא עומדות הגנת תום לב – שכן הפרסום (צו העיקול) חרג מתחום הסביר ורשות המסים לא נקטה לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם הצו תקין, למרות שהתובעת התריעה לפניה מראש כי במחשביה מופיע מידע שגוי.
השופט כתב: "כאשר נישום מזהיר רשות המס בדבר תקלה שנפלה, עוד בטרם נשלחו הודעות העיקול, מצופה מרשות המס לבדוק ביסודיות הטענה מתוך הבנה שהטלת עיקול בסכום כה גבוה עלולה לגרום להפצת שמועות בקהילה העסקית, עד כדי תחילת תהליך של כדור שלג מתגלגל ומתעצם שעלול לגרום לקריסה כלכלית תוך זמן קצר, במיוחד בעידן הרשתות החברתיות בן ימינו…
"אין מחלוקת שהובא לידיעת הגובה הראשי של מע"מ כי נפלה טעות במידע שמופיע במחשב הנתבעת, אך הוא לא פעל למניעת הוצאת צווי העיקול".
השופט הדר הוסיף וקבע כי "בשל סכום העיקול הגבוה, יש לפסוק מבחינה הרתעתית סכום פיצוי כפול בגין כל פרסום". זאת, אף שהעיקול בוטל בתוך כמה ימים ולחברה, כך נקבע, לא נגרם נזק מוחשי.
בשורה התחתונה חוייבה רשות המסים לשלם לתובעת פיצוי כולל בסך של 80 אלף שקל.
