במרכז הסרט "לאן נעלם ג'ורג' חליל?" יש סיפור בלשי פתלתל, עקלקל, לא יאומן כי יסופר, המנסה לחשוף את האמת מאחורי היעלמותו בשלהי שנות השמונים של ג'ורג' חליל, סייען לבנוני שעבד עם יחידה 504 של אמ"ן האחראית על הפעלת סוכנים במדינות אויב. האם הוא ברח? האם הוא נרצח על ידי המפעיל שלו ז'אן אלרז?
"אם זה תלוי בי, אני אגיע יום אחד גם לגופה", מבטיח בראיון לאתר "פוסטה" עו"ד גונן בן יצחק, איש שב"כ לשעבר, אקטיביסט פוליטי בהווה וקולנוען בפוטנציה, אחד מיוצרי הסרט שמצליח לפזר את הערפל הסמיך שעדיין אופף את הפרשה.
"את הסיפור של חליל וז'אן אלרז הכרתי בתקופה שהייתי אז בשב"כ, בעקבות המעצר שלו בתיק הרצח והנשקייה בקיבוץ מנרה", מספר בן יצחק. "מאחר ועבדתי בשב"כ פרשיות כאלה מעניינות אותי תמיד. בשנת 2014, כאשר לקחתי חלק בחוויית היצירה של הסרט התיעודי 'הנסיך הירוק' על בנו של מנהיג חמאס בגדה, מסעב חסן יוסף, שבמשך עשור ריגל לטובת ישראל ואני הייתי המפעיל שלו. כאחד השחקנים, מאוד נהניתי אז מתהליך היצירה והתחלתי להיות רדאר של סיפורים, כמו עיתונאי שמחפש סיפורים.
"יום אחד התקשרה אליי דרך הפייסבוק מישהי שלא הכרתי וביקשה לבוא לשמוע הרצאה שלי במודיעין על 'הנסיך הירוק', כי היא לא הצליחה לקנות כרטיסים לה ולחבר שלה, אמרתי לה בואו ותהיו אורחים שלי. בסוף ההרצאה היא ניגשה אליי ושאלה: אתה מכיר אולי את השם ז'אן אלרז? אמרתי לה: בטח. אז היא אמרה לי: זה דוד שלי. מאחר והרדאר שלי כל הזמן פתוח, מיד שאלתי אותה אם יש סיכוי שהוא יסכים לראות אותי. היא אמרה לי שהיא תדבר איתו ותבדוק. אחרי שבוע שבועיים היא חזרה אליי ואמרה לי שז'אן יושב בכלא איילון והוא ישמח לפגוש אותי. הגעתי אליו ומאותו רגע יצאתי למסע שהמטרה שלו היתה מראש – ואמרתי את זה לז'אן בפגישה הראשונה – לדבר על הפרשה של ג'ורג' חליל. הכרתי את הפרשה ואמרתי לעצמי, אני הולך לחפש אותו. ממילא אני מתעסק ביחסים המורכבים בין מפעיל ומקור, כך שזה מיד משך אותי להתעסק בזה. זה היה קצה החוט".
שטח צבאי סגור ומסוכן
במרכז הסיפור משפחה לבנונית, משפחתו של ג'ורג' חליל, אחת הקהילות הנשכחות ביותר בפריפריה, קהילת אנשי צד"ל לשעבר שברחו לישראל כפליטים בעקבות נסיגת צה"ל מלבנון במאי 2000. מאז מרביתם התאזרחו והם מנסים לבנות את חייהם בישראל. במשך 36 שנים מנעה המדינה ממשפחת חליל כל מידע על גורלו, תחת מעטה של "סודיות ביטחונית", כדי להסתיר סוד אפל הרבה יותר שעדיין קבור עמוק באדמה.
יוצרי הסרט, הבמאית יעל לביא ובן יצחק, מנסים להגיע לחקר האמת ולספק למשפחה תשובות על היעלמות הבעל והאב. בסרט צפות שאלות של זהות לאומית ואישית והמחיר הנורא שמשפחת חליל שילמה בעקבות פעילות אבי המשפחה כמרגל והיעלמותו המסתורית.
בהקבלה להתפתחויות במלחמת "חרבות ברזל" בעזה, והדרישה לשלוט ברצועה לתקופת מסויימת, הסרט שופך אור על אחת התקופות האפלות והשנויות ביותר במחלוקת בחברה הישראלית: דשדוש צה"ל בלבנון בשנות ה-80. מקבלים בו ביטוי המחירים המוסריים והפליליים שעלו מצדדיה האפלים של פעילות יחידה 504 בלבנון, ומטבע הדברים גם קשר השתיקה סביבם.
במסגרת התחקיר של בן יצחק, שהתחיל לפני שבע שנים, לקח לו כמה שנים רק להגיע למשפחה של ג'ורג' חליל.
מדוע היה כל כך קשה לאתר אותם?
"לא הצלחתי. תזכור שעשיתי את זה לצד המון דברים אחרים שעשיתי. זה לא שהייתי מוכוון מטרה והתעסקתי רק בזה. עשיתי טלפונים. שלחתי אנשים בנהריה לחפש אותם. עד שבסוף, מתוך עקשנות הצלחתי להגיע לאלי, אחד האחים. לג'ורג', שהיה נשוי לקלייר חליל, יש עוד ארבעה ילדים: שרביל – שגר בקנדה, ליאל – הבת הגדולה, רוני וג'וני, שקרוי על שמו של ז'אן אלרז".
חור שחור בחרבת דובב
הסרט מתחיל ונגמר על גבול לבנון, בכביש לחרבת דובב, המכונה "עמק המוות". בתחילת הסרט, תוך כדי נהיגה, מספר בן יצחק שזאת הפעם הראשונה שהוא נכנס לכביש הזה, "כי אף אחד לא נכנס אליו".
למה קוראים למקום הזה "עמק המוות"?
"קראו לו 'עמק המוות' כי זה היה המקום שבתקופת מלחמת לבנון הראשונה, הרבה פעמים היו אורבים שם לחוליות מחבלים שהיו מנסות לחצות את הגדר, ומורידים אותן. הגעתי למקום הזה דרך הצבעה של מקור בסרט שלא מזדהה בשמו, שהציע לי לחפש את הגופה של ג'ורג' באזור הזה. חרבת דובב זה המקום בו יש סיכוי, שאם קרו דברים כאלה או אחרים, הם קרו שם. זה גם מאוד קרוב לכפר רמיש, הכפר ממנו ג'ורג' חליל הגיע. הגעתי שם לגדר שהיא מאוד קרובה לאחד הבתים הקיצוניים של הכפר. זה שטח צבאי סגור ומסוכן. היום, בעקבות מה שקורה בצפון, זה בכלל עמק המוות. בביקור הראשון הייתי שם עם הבן אדם שאני הכי סומך עליו וזאת אשתי. היא שמרה עליי".
בן יצחק מכיר את אלרז כשש שנים, כשסיפר לו שהוא רוצה לטייל בחרבת דובב הוא אמר לו, "כן, זה מקום מאוד מעניין, רק אל תחפור עמוק מדי, כדי שהמים לא יציפו".
למה הוא רמז?
"אני לא יודע למה הוא זרק לי את זה, בזמנו חשבתי שהוא מרמז על משהו שקשור לג'ורג' חליל. ז'אן הוא מפעיל וגם אני מפעיל. יכול להיות שהוא הפעיל אותי כאן. האם הרמז הוביל לאנשהו? לאו דווקא. האמת שמאוד מהנה לחפור בזה. הוא לקח אותי למקום שהוא מאוד משמעותי מבחינת העלילה, גם אם לא הכי רלוונטי לסיפור".
במהלך הסרט מספר בן יצחק שהשמועות על איש יחידה 504, שפגש את המקור שלו והמקור הזה נעלם, היה משהו שהוא לא היה יכול להעלות על דעתו, אפילו לא ברמת הדמיון.
ג'ורג' חליל הוא הסייען היחיד שנעלם?
"לא מכיר סיטואציה כזאת שבא מקור להיפגש עם מפעיל, ואז המקור נעלם. בתקופה שאני הייתי בשירות זה לא היה ככה. אין דבר כזה. דווקא בשירות עשו מאמצים לשמור על מקורות, לוודא שמקורות לא ייחשפו ולא יבגדו. המקור הוא קצת ילד שלך. הוא סומך עליך, אתה סומך עליו. זה קשר מאוד מאוד מורכב. מצד אחד אתה מנצל אותו, מצד שני אתה כן אוהב אותו. זה לא סתם בן אדם. ואז, כשמקור נעלם ויש עננה שכביכול קרה לו משהו מצד הרכז, אני לא מכיר דבר כזה. זה סיפור שלא סופר".
לא ברור מהסרט על מה ז'אן אלרז יושב 22 שנים בכלא.
"אני אעשה לך סדר: ב-1988 אשתו של ג'ורג' חליל פנתה ליחידה 504 ואמרה להם: הבעל שלי בא לפגישה ונעלם. אבל הפרשייה לא מגיעה לשאלה: מה קרה לג'ורג' חליל? מתעסקים בהכול, מגלים שם הברחות, מכירת אמל"ח, שריפה של הטנדר של ג'ורג', אבל בדבר אחד לא נוגעים: מה קרה לג'ורג'? והחקירה נסגרת. מי שחוקר אותה זה שמעון מזרחי הידוע (יו"ר מכבי ת"א, א.ש), שהיה אז חוקר במשטרה הצבאית. אבל החקירה לא יורדת לשורש העניין: מה קרה לג'ורג' חליל? שזה די מדהים ודי מוזר, כי על זה היא נפתחה. ועל זה ז'אן אלרז קיבל חמש שנים, אבל גם קיבל חנינה מנשיא המדינה עזר ויצמן, אחרי שנתיים וחצי שהוא ישב בכלא, ויצא נקי לחלוטין. אלא שאז הוא מתחיל לעבוד כקבלן ביצורים בצפון ומתיידד עם איציק קברטץ, הקב"ט של קיבוץ מנרה. ב-1999 איציק קברטץ נרצח והנשקייה נפרצה. החקירה הובילה לז'אן אלרז שהורשע ברצח וקיבל מאסר עולם פלוס 15 שנה".
אתה מתאר את ג'ורג' חליל כסייען גלוי, יש דבר כזה?
"לא ברור מה היתה רמת הסייענות שלו. תזכור ש-504 עבדה ברשתות. מי שגייס את ג'ורג' חליל להיות מקור זה דמות אחרת, ניקולא חדד, שהוא דמות מפתח משמעותית ביותר בהיסטוריה של מדינת ישראל. ניקולא חדד היה מקורב מאד לפלנגות הנוצריות, והוא זה שיזם את הקשר עם צה"ל בתקופת מלחמת האזרחים בלבנון. כך נוצר מזמן הקשר שלו עם יחידה 504.
"ראיינתי בסרט את יאיר רביד, שהיה ראש שלוחה של המוסד במלחמת לבנון, שאמר לי: בא אליי ניקולא חדד ואמר לי: בוא, אני אביא אותך למשפחת ג'ומאייל, ונעשה את החיבור אליהם. אז שאלתי אותו: קיבלת אישור של ראש הממשלה ושר הביטחון לעשות את החיבור עם משפחת ג'ומאייל? אז הוא אמר לי: אחריות לוקחים, לא מקבלים. בסוף זה הוליד את הקשר של ישראל עם משפחת ג'ומאייל, שנגמר כידוע בקטסטרופה. וזה בא דרך ניקולא חדד, ששלח ידו גם בסמים".
"מה שאנחנו מבינים זה שלצד הסיפור של חליל, שעשה עסקאות כאלה או אחרות עם המפעיל שלו, ז'אן אלרז, מתנהלת פעילות של הברחת כמויות אדירות של סמים קשים – אופיום הרואין וחשיש. אנחנו חושדים שהסיבה שלא חקרו לעומק את ההיעלמות של ג'ורג' חליל היתה כי זה היה לגעת קרוב מדי בכל סיפורי הסמים של יחידה 504. לכן נתנו לגופות לשכב בלי להפריע למתים ובלי לעורר מתים".
יחידה 504 לא ניסו למנוע ממך את עשיית הסרט?
"ממש לא. שלא כמו ב'הנסיך הירוק', העברנו את כל הסרט, כמו שהוא, לצנזורה הצבאית. הם היו איתנו בשיח כדי לאשר חלק מהדברים. עשינו את זה איתם בלי מלחמות, בהידברות, בהתחשבות מצידם. אני מקווה שגם הם יודעים שהעניין כאן היה חקר האמת. נקודת המבט שלי אובייקטיבית ומורכבת. אני בקשר עם ז'אן אלרז גם היום ובקשר עם הילדים שלו. אני שם את האמת כמו שהיא. היא לא נעימה לאף אחד, אבל זאת האמת".
ז'אן אלרז מספר בסרט שהוא ראה שני קציני תפקידים מיוחדים רוצחים בלילה את ג'ורג' חליל.
"אין לי שמץ של מושג. אני לא חושב שזה קרה בגלל משהו מודיעיני. נראה לי שזה קשור למשהו שקשור לסמים ולסכסוכים על כסף. גם היום אף אחד לא יודע לשים את האצבע מי רצח את ג'ורג' חליל? ברור שהוא לא בחיים, למרות שהמשפחה חשבה עד איזשהו שלב שאולי שלחו אותו לחו"ל, שאולי הוא שליח של המוסד איפשהו.
"אחרי שסיימנו לעשות את הסרט, מישהו שלח לי לינק לבלוג של מישהו שמציג עצמו בתור יהודה בלו, שכתב שביחידה לא רצו בכלל לחקור את העניין הזה, כי אולי קשורים לרצח הזה אנשים אחרים, שעד היום לא התגלו. ניסיתי ליצור קשר עם האיש, הוא לא הסכים להרחיב ורק אמר לי: זה מה שאני יודע וזה מה שיש. לא הצלחנו להגיע לתיק מצ"ח של החקירה של ז'אן אלרז. קיבלנו רק את הריאיון עם שמעון מזרחי ויש לנו את כתב האישום. התיק הזה נ-ע-ל-ם. כל ההתנהלות שם מוזרה, היחידה ששלחה חיצים לכיוון ז'אן, אבל לא עשתה שום מאמץ לחקר האמת, צריך לשאול למה".
במהלך הסרט בן יצחק אמר למשפחתו חליל כי הוא יושב על הסיפור הזה עד שיגיע לאיזשהי תשובה, בפועל, לקלייר נודע שחליל בעלה נהרג רק מהסרט.
אתה רוצה להגיד לי שאחרי 30 וכמה שנים היא עדין האמינה שהוא חי?
"כן. היא האמינה שהוא עוד חי, וגם היום נורא קשה לה לקבל את זה. מטבע הדברים היא רוצה קבר, ואת זה אנחנו יכולים להבין. לפחות זה הוריד מהילדים שלו עול וחלקם מבינים שהוא איננו".
נכנסת כאן לשדה מוקשים ממוקש במיוחד.
"כי זה מה שאני אוהב לעשות בחיים (צוחק צחוק מתגלגל). להיכנס לשדות מוקשים. חכה לסרט הבא. זה שדה מוקשים גדול יותר. אני עדיין בשלב של איך אני בכלל מתעסק עם זה".
למה אתה אוהב להיכנס לשדות מוקשים?
"אני תמיד אומר לאשתי ש-למה זאת שאלה לא טובה, כי אף פעם אין לה תשובה טובה. אתה רוצה שאני אעשה לעצמי עכשיו פסיכואנליזה? האם זה טוב או רע? לא יודע. ככה יצא. זה אני".
אתה חושף בסרט שהודחת מהשב"כ. מדוע?
"הודחתי על עבירה של נוהל כספים. הפעלתי מקור שהעברתי לו כספים באמצעות מקור אחר, בלי שקיבלתי אישור על המבצע. עליתי לדין על נוהל כספים, אבל לא על טוהר מידות. עברתי חקירה מאוד אינטנסיבית ויש לי גזר דין בבית דין משמעתי של השב"כ, שמנקה אותי מכל רסיס של שחיתות. הודחתי בצדק. במערכת שבה אנשים צריכים לעמוד בנהלים, מישהו שלא עומד בנהלים צריך לעוף. ברגע שיובל דיסקין, ראש השב"כ, החליט מה שהחליט, אני מצדיק אותו לחלוטין ואוהב אותו עד היום. הלוואי והמשטרה היתה נוהגת עם אנשיה באותה דרך".
"אנחנו לא יודעים כלום"
שאלתי את בן יצחק, האם אזרחי ישראל שומרי החוק והסדר, מודעים בכלל למה שקורה אצל שירותי הביטחון בשטחים הכבושים?
"ברור שאזרחים בארץ לא מודעים מה קורה באזורי הדמדומים, ומאוד קשה להוציא את הסיפורים האלה החוצה. אנשים כמעט לא מדברים. וכשאתה חוזר לתוצאות העגומות של המודיעין ב-7 אוקטובר ואחריו אתה מבין שאנחנו לא יודעים כלום. הכל מתרחש בעולם הצללים, וכשיש בעיות בזמן אמת, קשה מאוד להוציא את הדברים החוצה. יש לנו מנגנוני בקרה חלשים מאוד – אם בכלל. קח לדוגמה את פרשת בן זיגייר, הידועה כ'פרשת האסיר X', שוועדת החוץ והביטחון, שאמורה לפקח על מערכת הבטחון, לא ידעה בכלל על המעצר שלו".
הפקרת משפחת חליל מוזכרת בסרט הרבה פעמים ומתכתבת עם ההפקרה הגדולה ב-7 אוקטובר.
"מה שמקביל הוא הפער העצום בין איך שאנחנו מספרים לעצמנו מי אנחנו, לבין האמת. אנחנו מספרים לעצמנו שאנחנו נעשה הכל כדי להביא את החטופים, אבל בפועל אנחנו לא עושים את זה. אם באמת היה אכפת לנו שלא מחזירים את החטופים, אנשים היו עולים על הכנסת ושורפים אותה. אבל זה לא אכפת. נוח לשים סיכה צהובה, ללכת לכיכר החטופים, לשיר 'הביתה' עם ירדנה ארזי. זה משקיט את המצפון. אבל בעומק לא אכפת לנו ואנחנו מאפשרים את המשך ההפקרה שלהם.
"כשאנחנו מספרים על האיראנים והחיזבאללה שהעלימו לנו את רון ארד, אנחנו מדברים על אנשים נחותים מוסרית. אבל כשבא סייען של מדינת ישראל, שאולי עשה דברים רעים, אבל עשה למענה המון דברים טובים, והוא נעלם, לאף אחד לא אכפת מהמשפחה שלו. הנה, אנחנו שמונה חודשים אחרי הטבח וביביסטים יכולים לעמוד בתל אביב ולצעוק לסבתא שאיבדה את הבת שלה, את הנכדים שלה, את החתן שלה ואת האימא של החתן שלה: 'טוב שהילדים שלך נרצחו', וגם לקחת שלט ולפתוח להם את הראש, וזה בסדר. שמעת על זה גינוי ממישהו בממשלה? כלום.
"אנחנו לא מה שאנחנו מספרים לעצמנו. והסרט מציג את זה. לא נעים, אבל זו האמת. הסרט הוא מין מראה שאפשר להציץ בה ולראות את הפרצוף המכוער שלנו, והפרצוף המכוער שלנו זה לא מה שאנחנו מספרים לעצמנו. אנחנו לא עושים הכול. לפחות במקרה של רון ארד התאמצו לאתר אותו. במקרה של משפחת חליל אפילו לא התאמצו!!! המדינה התעללה במשפחה!!! שיקרו להם ביודעין!!! אמרו להם: הנה, אבא תיכף מגיע, והוא לא הגיע. לצערי מה שהתחיל במשפחה של צד"לניק בנהריה, נגמר בעוטף עזה".
הסרט נגמר בהפי אנד כשליאל ומשפחתה זוכים בהגרלה לגרין קארד בארה"ב.
"זה יצא לגמרי במקרה תוך כדי הצילומים והעבודה. מהרגע שבאנו, פתאום קרו דברים טובים בעזרת הכוח העליון המתערב. זה באמת נגמר בהפי אנד. אני בקשר עם ליאל, שחיה עם בעלה וילדיה בשארלוט בצפון קרוליינה וממש טוב להם שם. מהרגע שהבאנו לליאל תשובה על גורל אביה, זה אפשר לה ללכת. הם נשארו בישראל כדי לקבל תשובה מה קרה לאבא שלהם. הם לא ציונים. הם היו יכולים להישאר בלבנון. הם ידעו שאם הם לא יברחו מלבנון, הם גם לא יידעו לעולם מה קרה לאבא שלהם".
בחרת לסיים את הסרט עם השיר "ח'בייתק" של הזמרת הלבנונית האגדית פיירוז.
"השיר 'ח'בייתק' ('אהבתי אותך') של פיירוז, שמושמע גם על ידי נסרין קדרי, זה שיר שלומדים באולפן לערבית של שב"כ וגם בלימודי ערבית של אגף המודיעין, והיה חשוב לנו להשמיע אותו בסוף הסרט, כי זה מתחבר טוב לסיפור ולסרט".
"לאן נעלם ג'ורג' חליל?", מוצ"ש, 1.6, כאן 11 ובכאןBOX
