שתי נשים ניהלו קשר זוגי במשך כעשור, נישאו זו לזו בחתונה אזרחית והביאו לעולם שתי בנות (כיום האחת בת תשע וחצי והשנייה בת ארבע וחצי). לאחר החתונה, בנות הזוג אף איחדו את שם משפחתן לשם אחד משותף, שאותו נושאות גם הבנות.
הבת הקטנה של השתיים נולדה עם נכות קשה עקב סיבוך בלידה ביתית – אירוע שהביא לנקודת מפנה ביחסים בין שתי האימהות, ולתביעות הדדיות ביניהן, שהגיעו לסיומן בהחלטת בית המשפט כבר בשנת 2019 – החלטה שהותרה לפרסום רק כעת.
כאשר בנות הזוג החליטו להרחיב את התא המשפחתי, הן סיכמו כי אחת מהן תהרה מתרומת זרע אנונימית ולאחר מכן יוסדר מעמדה של האישה השנייה כאם נוספת. כך נולדה בתם הבכורה עמית (שם בדוי), והשתיים חתמו על תצהיר זוגיות והסכם הורות משותפים, שאושרו וקיבלו תוקף פסק דין. במסגרת זו התחייבו השתיים לשמש כשתי אימהות לעמית ולכל יתר הילדים שמי מהן תלד.
עוד נקבע בהסכם, כי בנות הזוג יישאו במשותף בהוצאות הכרוכות בגידול הילדים, ונקבעו זמני שהות ומזונות למקרה של פרידה. בנוסף נחתם הסכם חיים משותפים המסדיר את התחייבויותיהן של האחת כלפי השנייה, כמו גם את ענייני הרכוש שלהן. בעקבות בקשת בנות הזוג, ניתן צו אימוץ כך שהאם הלא ביולוגית נרשמה כאם נוספת של עמית.
בשלב מסוים השתיים החליטו להרחיב שוב את התא המשפחתי, והסכימו שהאם הביולוגית של עמית תהרה שוב מאותה תרומת זרע. לאחר סדרה ארוכה של טיפולי פוריות נולדה בלידת בית הבת דנה (שם בדוי).
במהלך לידת הבית חל כאמור סיבוך ודנה נותרה עם נכות קשה ואובחנה עם שיתוק מוחין, קשיי בליעה המצריכים הזנה באמצעות צינורית בדופן הבטן ולקויות נוספות.
מערכת היחסים שהתערערה הסתיימה כעבור שנתיים ובנות הזוג נפרדו. לאחר מכן, האם הביולוגית הגישה תביעה למשמורת ולמזונות, בעוד שהשנייה הגישה נגדה תביעה רכושית בה עתרה לשיתוף, בין היתר בדירה ובחשבונות הבנק.
הצדדים הגיעו להסכמות בנוגע לבת עמית: משמורת אצל האם הביולוגית וזמני שהות לאם השנייה. עוד הוסכם שהאחרונה תשלם מזונות בסך 2,150 שקל לחודש.
על אף ההסכמות בנוגע לעמית, מאותה נקודה והלאה לא הסכימו הצדדים על דבר.
האם הביולוגית, שנטל הטיפול בדנה נותר על כתפיה מאז הפרידה, ביקשה לקבוע זמני שהות רחבים בין שיחולו לגבי דנה כל חייה, נוכח מצבה הגורם לתלות המוחלטת באימהותיה. האם הלא ביולוגית סירבה לכך וטענה שזכותה לשמש כאם לדנה נרמסה על ידי האם שבחרה ללדת אותה בלידת בית בניגוד לדעתה, רצונה ובקשותיה – לידה שגרמה לנכות הקשה ולפירוק התא המשפחתי.
עוד טענה, כי בנסיבות שנוצרו יש נתק נפשי מוחלט בינה לבין דנה והיא אינה משמשת לה אם, כך שבהעדר מסגרת חוקית אין מקום לחייב אותה לקיים זמני שהות עם דנה.
השופטת תמר סנונית פורר מבית המשפט לענייני משפחה בתל אביב קבעה כי במצב המשפטי הקיים לא ניתן לחייב את האם הלא ביולוגית בקיום זמני שהות מכוח הסכמות הצדדים ומכוח עקרון ההסתמכות בלבד.
השופטת הוסיפה כי לא ניתן לחייב אותה גם בנימוק להורות פסיכולוגית-מעשית, לאור הנתק הממושך בין השתיים (שנתיים וחצי).
השופטת לא חסכה ביקורת מהאם הלא ביולוגית: "התנהלות זו היא חסרת תום לב. ילדים אינם 'מטבע עובר לסוחר' ואין מקום לקבל התנהגות ששעה שהזוגיות תמה – תמה ההורות", כתבה השופטת, וביקרה גם את האם הביולוגית שלא פעלה לקיומה של הורות אמיתית בין השתיים, "ילדה מובאת לעולם בהסכמה, בשיתוף ובכמיהה למשפחה של שתי בנות זוג. לאחר לידתה בשל המשבר הזוגי, התפרק בפועל קשר ההורות. אחותה הבכורה ממשיכה להתנהל בתוך מציאות משפחתית משותפת ולה שתי אימהות. והיא שגורלה לא שפר עליה – נקלעה בשל המשבר הזוגי למשבר הורות קשה מנשוא".
"התוצאה קשה ברמה האנושית והמשפטית", הוסיפה השופטת, "דווקא דנה הזקוקה יותר מכל לבית חם ולב אוהב נותרה בתווך של הסכסוך, כשטובתה אינה באה לידי ביטוי והמשקעים הזוגיים מכתיבים תוצאה הורית מצערת ביותר".
אי הסדרת ההורות פורמלית אמנם לא איפשרה לכפות על האם הלא ביולוגית זמני שהות עם דנה, אך גם לא אפשרה לה להתחמק מלשלם עבורה מזונות, עקב התחייבותה בהסכם ההורות. בית המשפט חייב אותה לשלם עבור מזונותיה של דנה 1,600 שקל בחודש, עד שדנה תגיע לגיל 21.
בקביעת סכום זה נלקחו בחשבון פערי ההשתכרות בין שתי הנשים, העובדה שלאם הלא ביולוגית יש זמני שהות עם עמית בלבד, וכן העובדה שהצרכים המיוחדים של דנה מקבלים מענה במסגרת קצבת נכות.
לגבי הרכוש, בבית המשפט צוין כי בעת החיים המשותפים נרכשה דירה ונרשמה על שמה שם האם הביולוגית בלבד. בתביעה הרכושית טענה בת זוגה לשעבר כי העבירה כספים עבור קניית הדירה ולאור עקרונות ההסכם לחיים משותפים ביקשה להורות שהדירה משותפת.
האם הביולוגית טענה מנגד כי הדירה נרכשה בעזרת עזרה וסיוע מכספי הוריה וסבה, ושייכת לה בלבד.
לאחר שמיעת ראיות ועדויות הצדדים נקבע, כי הדירה משותפת לנוכח הוראות ההסכם לחיים משותפים. זאת על אף שבנות הזוג לא גרו בה יחד מאחר שבנייתה הושלמה לאחר שנפרדו.
עוד נקבע שהרכב בו מחזיקה האם הביולוגית משותף.
באשר לחשבונות בנק וזכויות סוציאליות נקבע, כי ייערך איזון של הכספים והזכויות שנצברו בזמן החיים המשותפים. לאור קבלת התביעה הרכושית חויבה האם הביולוגית לשלם לאקסית שלה הוצאות משפט בסך 17,550 שקל.
יש לציין כי פסק הדין ניתן כבר בשנת 2019, אולם הופץ על ידי דוברות בתי המשפט רק לאחרונה, לאחר שהותר לפרסום ללא פרטים מזהים.
האם הביולוגית יוצגה על ידי עורכי הדין עירא הדר ומיכל עדן.
בת זוגה יוצגה על ידי עורכי הדין נועם אפשטיין ויאנה קלוגרמן.
* הכותבת, עו"ד דפנה לביא, היא עורכת דין לענייני משפחה ומרכזת מדור המשפחה באתר "פוסטה"
