"בוא נתייחס לדמות בספר כאל מישהי אחרת ולא אליי", מבקשת הסופרת לבנה מושון, שהוציאה את "מכתב לסוהר 343 ב'", רומן קודר, עוצר נשימה, מתריס, מקומם.
"פעם מישהו אמר לי", כותבת גיבורת הספר, "שחלק מהדברים הטובים בחיינו הם אלה שניתנים בחינם: חופש, ביטחון, טבע, בריאות ואהבה. לא ידוע לי שקיבלתי דבר מאלה בחינם".
שעיה שָׁאָלוֹ, נשוא המכתב שלה, הוא סוהר ותיק שהחל משנות החמישים עבד עשרות שנים בכלא רמלה (איילון). בתו ענת מגוללת בגוף ראשון את מערכת היחסים העכורה ביניהם, שעיצבה ועיוותה את מהלך חייה. היא כותבת לו מכתבים כי היא מתקשה לתקשר איתו, אבל הוא לא עונה לאף אחד ממכתביה. בגיל 14 היא מחליטה לשחרר ומפסיקה לדבר איתו.
היא מתארת ילדות נטולת אהבה ונכות נפשית להתגבר על המחסור ברוך או בליטוף, בצילו המאיים של אב סוהר, שהביא את העבודה הביתה והשליט עליה ועל כל משפחתה פחד משתק.
אחרי מותו מוצאת ענת תיעוד של ראיונות שערכה איתו קרימינולוגית שבאה לראיין אותו בזקנתו לרגל חגיגות היובל לבית הכלא הישראלי הראשון. האב מספר למראיינת על עבודתו ועל הדינמיקה המיוחדת בין יושבי הכלא וחושף טפח מחייו הפרטיים ומתפיסת עולמו. בספר, הבת מצטטת מתוך הראיונות ומשלבת אותם בסיפור חייה, במרכזו ילדות טראומטית המתבוססת בכאב, עלבון, פחד, קורבנות, הטרדה מינית בגיל שבע, מותו של אחיה כשהיה בן שלוש ועוד ועוד סיפורים מטרידים ועוכרי שלווה. מבעד לשורות נשקפת גם הטרגדיה הנוראית של האב.
"זה לא ספר ביוגרפי", מבהירה המחברת לבנה מושון (71), שהוציאה מאז 1981 45 ספרים, ביניהם ספרי ילדים רבים. בעשור האחרון עברה לקוטב השני, והוציאה שלושה ספרי פרוזה: "שתיקת הצמחים" (2014), שנכלל ברשימה הארוכה לפרס ספיר 2015, "כריתה" (2019) ו"מכתב לסוהר 343 ב'".
"זה לא שאני כתבתי מכתב. הדמות הראשית בספר כותבת. הספר אמנם מבוסס ומעוגן במציאות ביוגרפית מסויימת, אבל יש בספר הרבה דברים שהם פיקציה. מכתב זה ז'אנר. יש לו צורה. אתה פונה למישהו, אתה אומר שלום, ומדבר אליו. מכיוון שאני יכולה להשתמש בז'אנר הזה, כתבתי מכתב כדי לכתוב את הספר. זה טריק שסופרים יודעים לעשות אותו ומשכיחים ממך שזה מכתב ואתה נמצא בתוך סיפור גדול, ארוך, מתמשך על פני שנים וכו'".
הספר נקרא כמו סיפור של מישהי שרבץ עליה מטען כבד במשך שנים. ספרי על צירי הלידה שלו.
"כתבתי לפני חמש שנים כתב יד, הצעתי אותו להוצאה לאור, ההוצאה לא קיבלה אותו, אז שמתי בצד. בקורונה היה לי קצת זמן פנוי, אז חיטטתי במסמכים משפחתיים ומצאתי ראיון שאבא שלי, סוהר בדימוס, נתן לגברת מהשב"ס. כשראיתי את הריאיון הזה, משהו נדלק בי, החלטתי לקחת את הכתב יד הקודם ששמתי בצד, והוצאתי ממנו את הקטעים שחצבתי לצורך כתיבת הספר הזה, כשנקודת המוצא שלי היא הריאיון עם הקרימולוגית. הסיפור הזה קינן בתוכי הרבה זמן, וכשמצאתי את הריאיון היתה לי הארה של רגע כמו שארכימדס ישב באמבטיה וצעק: 'מצאתי'. אז גם אני מצאתי.
"מכאן הדברים התגלגלו. ניסחתי את זה כמכתב שבת כותבת לאביה ופורשת את חייה, חיי המשפחה, את גלגולי השנים של כולם. זה היה הטריגר. פתאום הספר היה יותר ברור לי. ואז שלחתי את התוצר שהתקבל לאקו"ם לתחרות בקטגוריה של עילום שם. רציתי שיתייחסו לטקסט נטו. אגב, זאת זכייה שלישית שלי בפרס אקו"ם. העניין הוא שהתברר לי מה אני הולכת לכתוב. זאת ההארה".
אני יוצא מנקודת הנחה שענת, כותבת המכתב, היא בת דמותך כבתו של סוהר.
"נכון. גם השכונה שגדלתי בה המתוארת בספר, היא שכונה קיימת (שכונת עזרא בדרום ת"א. א"ש). אבל עדין לא ישבתי בכלא, לא גנבתי ולא הוניתי, ובן זוגי הוא לא יעקב. כתבתי גם שהנישואים התפרקו אבל אני נשואה באושר 35 שנה ויש לי שלושה ילדים ולא שני בנים".
החוויה להיות בתו של סוהר, היא החוויה המעצבת של חייך.
"נכון, אבי הביא את העבודה לבית, חלק מהתרבות בשנות ה-50 וה-60 היה להכות את ילדיך, תחת ההגדרה 'חוסך שבטו'. ככה נהגו רוב האבות ברחוב שלנו, בסביבה שלנו, במשפחה, אצל חברות בבית ספר. כשמישהי אמרה: 'אוי אבא שלי היכה אותי', לא נפלנו מהכיסא. אני יכולה לספר לך על ילדים שהיו שקי איגרוף של הוריהם. זה לא עשה את המכות יותר מתוקות או נוחות. אבל זאת מין צרת רבים. אף אחד לא העלה על דעתו להתקשר למשטרה כי פלוני אלמוני מכה את ילדיו. זה התחיל לצמוח רק בסוף שנות ה-70, כשחניתה ציטרין הקימה את הגוף למען זכויות הילד, ואמרה שילד המוכה על ידי הוריו חייב להתקשר למשטרה".
כבתו של סוהר, יצא לך אי פעם לבקר בתוך הכלא?
"לא! מה פתאום!!! אבא לא לקח אותנו לעבודה. מה שכן, יש קטע בספר שוועד העובדים של ארגון בית הכלא ארגן אירועים לילדי העובדים. אחד מהם היה טיולים. פעם, כשנסענו לטיול, האוטובוס הגיע לחצר המחנה של כלא מעשיהו. לא ירדנו מהאוטובוס, אבל אז, בפעם הראשונה, ראינו מהחלון את הכלא, את הסורגים בחלונות, ראינו אנשים עובדים בגינון. לא הבנתי בהתחלה שבעצם זה אסירים. זה מה שראינו. כלא מבחוץ. אבל חס וחלילה לא הכניסו אותנו פנימה".
לא שמעת בבית סיפורים מהכלא?
"אבא שלי לא נהג לספר. היה את הסיפור עם אייכמן ב-1962, כששמעתי אותו מדבר עם השכן, שעבד במעשיהו כטבח, שאמר לאבא שלי: 'שמעתי שאייכמן אצלכם'. אבל אבא שלי לא הרבה לדבר על עבודתו. אולי הוא דיבר עם אמא שלי בשקט ובלחש, אבל הוא לא חלק איתנו שומדבר ולא שיתף אותנו. בדיעבד, הבנו במשפחה שהוא סבל מאד בעבודה. זאת עבודה קשה, תחת לחץ, תחת איום מתמיד, כשאתה לא יודע אם אתה חוזר הביתה בשלום. שלא לדבר על משמרות מאד קשות. חצי שבוע הוא ישן בבית הכלא. הם היו שומרים שלוש שעות וישנים שלוש שעות".
למעשה הסוהר והאסיר כלואים באותו כלא.
"נכון. אחד מאחורי שער ואחד מסתובב במסדרון".
את פותחת בספרך צוהר לצד האפל של שירות בתי הסוהר.
"נכון. אני בטוחה שאף פעם לא שמעת על חיי העבודה של סוהר. האסיר בא לכלא לתקופה מסוימת ויוצא לחופשי. הסוהר נשאר בכלא. לא רק שהוא נשאר, הוא נמצא יותר שעות מכל אחד אחר ליד אסירים לא עדינים במיוחד, במידה רבה אלימים, שיורקים עליו, מקללים, משתוללים ומתפרעים. הסוהר חי כל הזמן בפחד שקבוצה מסוימת תתמרד, כל הכלא תמיד רגיש מפני מרד אסירים. זה הפחד הכי גדול של בתי הכלא, שאם קורה משהו בחוץ: מלחמה, פיגוע, או תפיסה, עשוי לגרום לאסירים לנצל את הבלגן בחוץ ולעשות מרד אסירים.
"בכלא שבו אבי עבד לא היה מרד האסירים הגדול ביותר בתולדות המדינה, שהיה בכלא שאטה ב-1958 – שאני גם מתייחסת אליו בספר – בעקבותיו פיטרו את נציב שירות בתי הסוהר. במרד הזה נמלטו מהכלא 66 אסירים ונהרגו שני סוהרים ו-11 אסירים. 11 אסירים ברחו לירדן".
אלוף הבריחות
נחמן פרקש (2004-1935), למי ששמע וזוכר, לא היה עוד פושע. פרקש היה עבריין ישראלי כבד שזכה לכינוי "אלוף הבריחות", עקב בריחותיו הנועזות מהכלא בשנות השישים. במהלך הזמן הפך פרקש לאגדת פשע מקומית גדולה מהחיים, שהלעיטה דמיונם של הרבה ישראלים (לחצו לכתבה ב"פוסטה" על פרקש – סופו של הפושע העברי הראשון).
מושון מקדישה לפרקש קטע נרחב בספר שבו היא מספרת שבכלא בו עבד אביה היה פרקש בן בית. "נורא פחדנו ברחוב מפרקש אבל אבא שלי היה מאוד דיסקרטי. הוא לא היה נוקב בשמות של פושעים. בעיקרון פרקש היה דמות אגדית אבל אישיות קטנה ועלובה".
בת דמותך בספר עוברת בילדותה הטרדה מינית, אני מבין שזה לא משהו שהמצאת.
"נכון. לצערי. בעצב רב. סחבתי את זה בליבי הרבה מאוד שנים בשתיקה ובאפילה של חיי".
התביישת בזה? האשמת את עצמך?
"בוודאי. התביישתי והאשמתי את עצמי, אבל יותר פחדתי מאבי שיגיד לי את אשמה, למרות שהייתי ילדה בת שבע. זאת כוויה לכל החיים, שנהיית יותר גדולה כשאת מגלה שזה קורה לכל בת שנייה שעוברת ברחוב, ויש כל כך הרבה אחיות בשתיקה על הדבר הדבר הזה".
היית צריכה את קמפיין "מי טו" כדי להשתחרר מזה?
"אפשר להגיד שכן. במידה רבה זה עזר לי. בגיל מאוד מבוגר הגעתי למרכז לנפגעות פגיעה מינית ומסרתי שם עדות, למרות שלא היה לזה שום ערך משפטי או מרכיב של הענשה. עשיתי את זה למען התיעוד. עברו מים רבים עד שהוצאתי את זה ממני. זה עוד נדבך במסכת הצער".
חוטבי העצים ושואבי המים
"הייתי השכנה של הפחד מיום שהבנתי שהשמיים שמעליי נוסעים ושהם עלולים ליפול בדיוק על צומת הילדות שלי", כותבת מושון בספר על הפחד שאפף את בת דמותה.
שוב, הקופסה השחורה של חייך?
"כן. במידה גדולה פתחתי את המכסה ונתתי לכל האירועים הכואבים והממשיים לצאת החוצה. זה לא שדים. שדים זה דברים מדומיינים. כל הנחשים יוצאים מתיבת הפנדורה. זאת כתיבה ווידויית. לכן בחרתי בז'אנר של המכתב, כדי להכניס את המרכיב של הווידוי".
אחרי שסיימת לכתוב את הספר הרגשת שהשתחררת ממאסר?
"השתחררתי מהמאסר לפני שכתבתי את הספר. אם הייתי מחכה שהספר ישחרר אותי, לא הייתי מצליחה לכתוב אותו. הייתי במצב מפויס לפני שהתחלתי לכתוב את הספר. כמו שגיבורת הספר לומדת הנהלת חשבונות, אז כבר לפני כתיבת הספר ניהלתי את החשבונות והפנקסנות עם עצמי ועם העולם, המעשה נעשה, ואז יכולתי לכתוב את הספר. אם זה היה ההפך, לא הייתי מצליחה. אם הייתי זועמת וכועסת בשעת הכתיבה, לא הייתי מצליחה להתנסח ככה ולהביא את זה למצב של כתב יד. יכולתי להתבונן על הדברים מלמעלה, מתוך עמדה של כוח ולא של חולשה".
כמי שנולדה להורים ממוצא ח'לבי וגדלה בשכונת עוני, נוגעת מושון בספרה גם בפצע המזרחי, וטוענת שהמזרחים הוסללו להיות סוהרים, כשהאשכנזים היו בתפקידי ניהול.
"אני שמה את הדברים האלה בזכות הדמות של הסוהר, שמרגיש שבעבודתו הצטרף לאנשים שעשו את העבודה השחורה. כי להיות סוהר זאת עבודה שחורה. מצד שני, מפקידים בידך כוח ותלוי מה אתה עושה עם הכוח הזה. אם אתה משתמש בו בתבונה, או שאתה הופך להיות מדכא. כי אפשר בתפקיד הזה לדכא את האסירים עוד יותר.
"הקרימנולוגית שואלת את הסוהר שאלות על הכוח שהסוהר מקבל לידיו, בזכות העובדה שהוא השומר, אצלו המפתחות, והוא האמצעי של האסיר להגיע לכל מיני דברים שהוא צריך במקום שבו הוא גר. אם הסוהר רוצה, הוא יכול להכביד עליו או להקל עליו. הוא יכול גם להיות במצב של עבד כי ימלוך, אם הוא ינצל בצורה קיצונית את מעמדו ויתעמר באסיר. אבי לא היה כזה. אני קושרת בין המוצא האתני לסוג הזה של העבודה. זה לא מקרי שהמזרחים הפכו כאן לחוטבי העצים ושואבי המים. העליתי עוד נושא שהארתי בפנס קטן".
אני מנחש שרוב דיירי שכונת עזרא גם היו ממוצא מזרחי.
"נכון. גם הסוהר רואה מי הם חבריו לעבודה".
הכרת עוד בנות של סוהרים?
"לא, אבל אני רוצה לספר לך משהו. בשבועיים הראשונים אחרי שהספר יצא לאור, הגעתי לחנות של סטימצקי בגבעת שמואל, העיר שאני גרה בה. נכנסתי לחנות כדי לראות אם הספר שלי הגיע, ולא מצאתי אותו על השולחנות של הספרים החדשים. שאלתי את המוכרת מה קורה, אז היא הלכה לחפש, מצאה במדף חבוי והוציאה אותו. בקשתי ממנה כמי שעובדת בחנות אם היא יכולה לארגן אירוע חברתי, שבו אני אחתום לכל מי שרוצה לקנות את הספר.
"היא אמרה תני לי לחשוב על זה, ואז עמדה וקראה את גב הספר. פתאום אני רואה שהעיניים שלה האדימו, השפתיים שלה רעדו והיא אומרת: 'אוי, אבא שלי היה שוטר במשטרת ישראל והוא הביא את העבודה הביתה'. היא כמעט פרצה בבכי. היא הבינה בשניות על מה הספר. פעם ראשונה שראיתי מישהי שמספרת שאבא שלה 'הביא' את העבודה הביתה.
"אז אני לא הכרתי בנות של שוטרים או סוהרים, אבל זה אומר לי שכנראה מאד קשה לא להביא עבודה כזאת הביתה. זה קורה".
כתבת את הספר אחרי שהורייך נפטרו?
"כן. אני מניחה שלא יכולתי להוציא את הספר כשהם בחיים. התחלתי לפרוק מעליי את הסורגים בגיל 14 וחצי. בחרתי לי את הכלים להישרדות. בחרתי בשתיקה. בחרתי ללכת בדרכי שלי. פניתי ללימודים. פניתי לאקדמיה. עשיתי הרבה דברים שאולי מישהו אחר, עם נתוני פתיחה כמו שהיו לי, לא היה מצליח לעשות".
"מכתב לסוהר 343 ב'. הוצאת ספריה לעם, עם עובד. 289 עמ'. 2024
