השר לביטחון לאומי הנחה את המשטרה להיערך להוצאת צווים למעצרים מינהליים ליעדים נבחרים בארגוני פשיעה. נשאלות כמה שאלות:
האם המעצר המנהלי יכול למנוע את הרצח הבא?
האם מדובר בפתרון עכשווי בלבד?
ואולי דווקא ההשקעה במערכת החינוך היא זו שתיתן פתרון עתידי איכותי?
המגזר הערבי בתוך שטח ישראל הוא מגזר שפועל מתוך רגש, ובמדינת ישראל מבינים את זה בזכות עדות המזרח.
הדת המוסלמית אוהבת ילדים, שהרי צוין בקוראן: "אלמאל ואלבנון זינת אלחיאה אלדוניא".
כשיש הרבה ילדים באותה משפחה, קל מאוד לארגן אנשים למטרה מסוימת – פורמלית ובלתי פורמלית.
כמו שנאמר: "אלמאל ואלבנון עדו לכם פאחדרוהם".
מדינת ישראל בת 75 השנים וממשלותיה לדורותיהן התרשלו בכך שלא השקיעו במגזר הערבי לאורך השנים. ולא רק כשעושים דבר אנו מתרשלים; גם כאשר לא עושים דבר – זהו מחדל.
לאורך השנים השקיעה המדינה במגזר היהודי. התנחלויות, עידוד עלייה מחו"ל, בנייה, השקעה במערכת הביטחון והמשטרה. ואולם, את בני המגזר הערבי דאגה המדינה לא לשלב בחברה הישראלית. מול הבנקים תיאמה המדינה לא למשכן בתים ביישובים הערביים, ולא לתת משכנתאות לערבי בעל דירוג אשראי נמוך. במצב כזה, כיצד יקים צעיר בן 28 פלוס בית בדרך פורמלית? לאן יפנה? ואיפה יבנה אם יש שטח לבנייה אך הממשלה אינה מאפשרת לבנות?
האם יש קשר בין הדוגמאות הללו לבין העבריינות והפשיעה?
כמו שיש לכל הרגל תוצאה, היום אנו חיים בתוצאה של הרגל ממושך – מעשי רצח במנגנון של פצצה מתקתקת המאיימת על כל אזרח במגזר הערבי.
מה ניתן לצפות ממגזר המחזיק נשק לא חוקי כמעט בכל בית?
אם המדינה היתה סומכת על צעירי המגזר היא היתה מחוקקת חוק גיוס חובה, רק שהיא אינה מעוניינת. אבל לא רק דרך הצבא ניתן לשלב צעירים בחיים נורמטיבים, יש המון אפשרויות אם רק המדינה היתה מעוניינת.
כדי לטפל בפשיעה במדינת ישראל, יש לבחור בשרים הנכונים ולשלב את הצעירים הערבים בחברה הישראלית.
סינגפור, למשל, היתה לפני 40 שנה אחת המדינות הכי עניות בעולם. סוחרי הסמים חגגו שם אז, אבל יום אחד החליטו שם שדברים צריכים להשתנות. תהליך כזה מתחיל במנהיג בעל חזון רחוק טווח, ולא במנהיג שמכוונים אותו אחרים שבהם הוא תלוי.
אבל לא רק את המדינה יש להאשים.
גם התרבות המוסלמית בתוך שטח ישראל כמעט ואינה קיימת יותר היום. בשנת 2023, האזרחים הערבים מאוד רחוקים מערכי הדת לעומת מה שהיה כאן לפני 30 שנה.
פעם, אנשים במגזר הערבי דברו רק ערבית ולא חטאו בעברית, ומכאן התחילה הפגיעה בזהות שלהם, וכשהזהות נפגעת הפשע חוגג.
פעם, צעירים היו מפחדים מיום הדין, אך היום הם לא עושים חשבון לשום יקום.
פעם, צעירים במגזר הערבי היו עושים חשבון למשפחה, "אלמוכתאר", אבל היום האגו השתלט, חשוב להיות החזקים, אם הם לא ירצחו הם יירצחו, ובאכזריות.
בכפרים שברשות הפלסטינית עדיין קיימת השיטה הקלאסית: גדולי המשפחה, רק הם המחליטים.
לעומתם, ערביי ישראל, כאן כבר אין כבוד לגדולי המשפחה, הכבוד הועבר לראש ארגון הפשע המקומי.
בגלל זה – הפשע במדינה רק ילך ויחמיר.
הכותב עו"ד מוטאלק בדראן הוא סנגור פלילי ומנוי באינדקס עורכי הדין של "פוסטה"
